אדוארד מאנה

הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של  ד"ר אמיר גבע. 

במרכז הדיון שלנו הבוקר – ציורו פורץ הדרך של אדוארד מאנה ,שנחשב למבשר האימפרסיוניזם , ומוצג למעלה. זהו הציור המפורסם : ״ אולימפיה ״ ( OLYMPIA ) שיצר מאנה בשנת 1863. הציור הוא בצבעי שמן על בד , גודלו: 131 על 190 ס״מ והוא מוצג באופן קבוע במיוזיאו ד׳אורסיי בפריז. הציור מתאר אשה שכובה בתנוחה קלאסית של אלה רומאית כשהיא מיישירה מבט אל הצופים. פרטים אחדים בציור מרמזים על כך שמדובר באשה העוסקת במקצוע העתיק בעולם. מאנה נותן בכך מסר ברור שלו שגם אשה כזו ראוייה לשמש כנושא ליצירה אמנותית וכי באמנות – הכל לגיטימי. ידה של אולימפיה מכסה את אזור ערוותה וכביכול, מסתירה אותו, אך למעשה דווקא מרתקת את תשומת לבם של הצופים בעיקר לשם. כאשר מאנה צייר את אולימפיה כנערה עירומה בתנוחת הסבה על מיטה, הוא מרמז במכוון על ציורו המפורסם של טיציאן – ״ ונוס מאורבינו ״ שמוצג כאן בצד שמאל, למטה. ובכך מתריס מאנה כלפי שמרנות האקדמיה לאמנות והמסורת הריאליסטית ששלטה בכיפה עד כה. בדומה לונוס של טיציאן שנוצרה בשנת 1538, אולימפיה של מאנה שכובה על ערימה של מצעים וכריות, חלק מהמיטה האדומה חשוף ומאחוריה – וילון. הדמיון המובהק ליצירתו של טיציאן מסמל כי מאנה מתייחס לעבר בהבנה אך מתריס כנגדו וקורא עליו – תגר. בציור של טיציאן – מאחורי ונוס מוצגות שתי משרתות שמכינות את הנדוניה שלה. בציור של מאנה – מוצגת משרתת שחורה שמביאה לאולימפיה זר של פרחים, כנראה- תשורה של לקוח מרוצה. לצדה של אולימפיה שוכב חתול שחור. מאנה בחר שלא לצייר- כלב , שהוא סמל של נאמנות ! החתול מייצג: ערמומיות,חוסר נאמנות ועצמאות. בציור הוא מספק מימד קונספטואלי נוסף לכך שאולימפיה, על אף היותה זונה, היא אשה עצמאית שאינה זקוקה לחסדיהם של גברים וגם כשהיא מפרנסת עצמה בעזרת גופה – יש לה חופש ועצמאות. יותר מכך – היא ערמומית דיה כדי להפיל גברים ברשתה – בקלות. אולימפיה מישירה מבט ויוצרת קשר עין עם הצופה ובכך מוכיחה כי אינה בושה במערומיה. לצדה מופיעים מספר אביזרי פיתוי : נעליים,צמידים,עגילים ופרח. סגנון הציור הוא עדיין ריאליסטי,1863 !!! אך שונה מהמקובל עד כה – מדובר לראשונה בסיפורה של אשה בשר ודם ולא במיתוס מפוסל שהפך לציור. כמו כן, בתיאור גופה של אולימפיה מאובחן קו קונטרסט מובהק שמבדיל בינה לבין הרקע. יותר מכך- ניתן לזהות קונטרסט ברור בין הרקע הכהה ובין המישור שבחזית הציור שעליו שוכבת אולימפיה ,והוא מבהיק בבהירותו. כשציורו של מאנה הוצג בסלון הגדול של פריז הוא עורר שערוריה ונטען כלפיו, בין היתר, כי הצגתה של ״ ונוס״ כזונה היא פורנוגרפיה ! העיסוק בזנות היה, כמובן,לא מכובד וכמעט ולא כיכב עד אז באמנות. טענה נוספת הושמעה כנגד מאנה על כך שהעז לנחל לעצמו יצירת מופת של מאסטר ענק ולהעתיק אותו לנושא בעל ערך ירוד ובכך פגע במטרותיה של האמנות ,לפי מסורת האקדמיה. הטענה ה ״ מקצועית ״ יותר כנגד מאנה היתה שהוא כביכול, צייר כושל שאינו יודע ליצור לפי חוקי הפרספקטיבה המקובלים . ברור לנו – לחלוטין – שאדוארד מאנה שהיה ידען מופלג לא רק של ההיסטוריה של האמנות אלא גם של כל כלליה המיושנים של האקדמיה – ידע היטב לצייר : ״ נכון״ – אך בחר במכוון שלא לעשות זאת. מן הראוי לציין כי המודליסטית בה בחר מאנה לצורך היצירה הנהדרת הזו שלו היתה : ויקטורין מאורנט ( VICTORINE MEURENT ) שהיתה בעצמה ציירת שבשנת 1876 הופיעו ציוריה בסלון של פריז במסגרת התחרות הרשמית. באותה שנה נידחו כל ציוריו של מאנה שנחשב אז לשנוא ודחוי על ידי האקדמיה . ציורו המוניומנטלי של טיציאן ,שהיווה עבור מאנה – דגם ל ״ אולימפיה ״ שלו, נוצר בשנת 1538 לאחר שהוזמן אצלו על ידי דוכס העיר אורבינו, גידובלדו דה ריברה, כדי לקשט תיבת עץ גדולה (CASSONE) שהחתן נהג לארוז בה את הנדוניה לכלתו. הציור עצמו שימש כנראה כ ״ מודל דידאקטי״ עבור תיבת הנדוניה של העלמה ג׳וליה וראנו, כלתו הצעירה מאוד של הדוכס. הציור הוא בצבעי שמן על בד וגודלו: 165 על 119 ס״מ. בציור הנהדר הזה שוכב,להבדיל, כלב – על המיטה – שמסמל תמיד: נאמנות. אך גם כאן – לאור העובדה שונוס מתוארת כשהיא אדישה לחלוטין לעירומה ומישירה מבט – טיציאן נחשב לחצוף ונועז בכך שהצגת הכלב הנאמן שעל מיטתה – התקבלה כתוספת אירונית לאירוטיות המשוחררת של ונוס. הציור הזה מוצג באופן קבוע ב ״ גלריה אופיצי ״ המפורסמת של פירנצה. צחוק הגורל הוא כי גם טיציאן הגדול ״ לא היה מקורי לגמרי ״ – בבחירת תנוחתה האירוטית של ונוס שלו, ביצירתו זו. המקור הראשוני לרעיון ולתנוחה הוא ציורו פורץ הדרך באמת – של ג׳ורג׳ונה – המורה האגדי של טיציאן, משנת 1510 ששמו: ״ ונוס הישנה ״ ( VENERE DORMIENTE ).זהו ציור בצבעי שמן על בד שגודלו: 175 על 109 ס״מ שמוצג ב ״ גמאלדה גאלרי אלטה מאייסטר ״ בדרזדן, ולכן מכונה בדרך כלל- ״ ונוס מדרזדן״. הציור הזה מוצג כאן : למטה – באמצע. זוהי אחת מעבודותיו האחרונות של ג׳ורג׳ונה שמת באותה שנה והוא מתאר אשה שוכבת על מצע בדים בטבע כשהיא נשענת על גזעו של עץ ותלולית אדמה שרק חלקה נגלה לצופה. ברקע מופיעה אחוזה כפרית מרוחקת על גבעה ובתים נוספים בסביבתה. יש להבין כי תאור של דמות נשית עירומה, אפילו היתה האלה ונוס, נחשבה לחידוש מרעיש במיוחד באותם ימים, במיוחד על רקע תיאור הנוף בעל הסממנים ה ״עכשוויים״ כל כך, דאז. על פי עדויות – כשג׳ורג׳ונה מת- נותרו השמים שביצירה לא גמורים בחלקם – וטיציאן,תלמידו המצטיין, סיים לתאר אותם. ובצד ימין למטה- אינטרפרטציה נוספת של אותו רעיון ואותה תנוחה בציור נדיר ששמו: ״ ונוס וקופידון״. זהו ציור בצבעי שמן על בד וגודלו 115 על 85 ס״מ שנוצר בסגנון הבארוק על ידי ציירת, אשה, ( די נדיר אז ), בשם: ארטמיסיה ג׳נטילסקי – שנחשבת לבת אסכולת פירנצה, מממשיכי דרכו של קאראוואג׳ו, בשנת 1630. ארטמיסיה היתה אחת הנשים הבודדות שסיימו בהצטיינות את לימודיהן באקדמיה לאמנויות ועיצוב של פירנצה ,שם- לפי עדויות – חוותה אונס קשה מאחד ממוריה. מאז,אופיינה יצירתה הנפלאה בדרמטיות ועזות רבה, תוך שימוש עשיר באור וצל לצד גישה אישית מקורית מנקודת מבט נשית מאוד. בשנות ה 60 של המאה ה20, כשהחלה להתחולל באירופה המהפיכה הפמיניסטית, אומצה ארטמיסיה כסמל לכח נשי וסיפורה האישי לצד האמנות המופלאה שלה ״ התגלו מחדש״.