הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. הציור שלפנינו נוצר בשנת 1545 על ידי אניולו ברונזינו ( 1503-1572 ). ברונזינו היה צייר פלורנטיני , מהבולטים שבאמני האסכולה המנייריסטית ובימי שיא הקריירה המפוארת שלו , שימש כאמן החצר של קוזימו דה מדיצ׳י, דוכס טוסקנה . בתוקף תפקידו , סיפק ברונזינו דוגמאות די ראשונות בהיסטוריה של האמנות בכל הנוגע לציורים משפחתיים מפוארים של שליטים , נשותיהם וילדיהם . יש הנוהגים לכנות את אמני החצר של אז כ ״ צלמי ״ הבית בארמונותיהם של השליטים בעידן שקדם להמצאת המצלמה . אך ברונזינו הוכיח עצמו כאמן ענק הרבה יותר בזכות מספר יצירות מופת שלו שהבולטת שבהם הינה – ה ״ אלגוריה של היופי ״ שמוצגת לפניכם כאן בשלמותה ולפרטיה . היצירה המדהימה הזו , שנוצרה בצבעי שמן על גבי פאנל עץ , בגודל : 146×117 ס״מ , מוצגת כיום ב ״ נשיונל גאלרי ״ , לונדון – ונחשבת לחביבה במיוחד על ידי סטודנטים וסטודנטיות לאמנות שבאים לצפות בה , לנתח אותה וללמוד ממנה . במאמר ארוך ומנומק התייחסה ד"ר אליזבט וורת' , אוצרת תחום המנייריזם בגלריה הלאומית של לונדון ליצירתו המופתית של ברונזינו כאל אחת העבודות הראשונות ברינסאנס הפלורנטיני שהתעמקה בניסיון לפענח מחדש את סוד היופי – הנשי בעקבות הפיסול היווני העתיק . ובמאמר שלה ניסתה וורת' להשיב , בעצם , על השאלה – מדוע ההיסטוריה של היופי מיוצגת מאז ומתמיד כמעט רק באמצעות יצירות אמנות . והתשובה המתבקשת היא שבמשך דורות היו אלה באמת – האמנים , המשוררים והסופרים שרק הם דיווחו לנו בעבודותיהם מה נחשב בעיניהם ליפה או להבדיל , למכוער – והיו היחידים שהותירו לנו דוגמאות מוחשיות לכך . השנה היתה 1545 . אניולו ברונזינו , הצייר הרשמי בחצרו של דוכס טוסקנה , השלים יצירה ראשונה ונדירה מסוגה . הציור הוזמן דווקא מחו"ל . המזמין היה מלך צרפת , פרנסואה ה 1 ( 1494- 1547 ) , שבנו אנרי ה 2 , שמלך בצרפת לאחר מותו , נשא לאישה את קטרינה דה מדיצ'י ( 1533-1559 ) בתו של לורנצו ה 2 , דוכס אורבינו , בנו של פיירו חסר המזל דה מדיצ'י . הכל נשאר במשפחה . המלך פרנסואה ה 1 היה המלך שהקים את ארמונות עמק הלואר ופטרון אמנויות גדול שהביא לצרפת את לאונרדו דה וינצ'י הגדול בשנת 1516 . יש טוענים כי לאונרדו ( שהביא עמו את ה " מונה ליזה " ) מת בזרועותיו של המלך בשנת 1519 . לבקשתו של המלך יצר ברונזינו סיפור תיאטרלי , בסגנונו הראוותני והעשיר במיוחד , ולפיו – מאחורי פרגוד , ונוס וקופידון עירומים ומתנים אהבתם בחשאי . הם מוקפים בדמויות ססגוניות ובחפצים ותכשיטים שונים ומשונים . במבט ראשון , נדמה שמדובר בציור אירוטי שנועד לשעשע את מלך צרפת . ולשמש כמשל קומי לאורח החיים שרווח אז בחצרותיהם של המלכים ואנשי האצולה בצרפת , כמו גם באיטליה . וכדי להדגיש זאת , ברונזינו הגביר בציור שלו את תחושת המתח המיני שבין ונוס וקופידון . מתח כלל לא טבעי ביחסים שאנו מצפים לחוש בו – בין אמא ובן , למשל . ההכרה בכך מזמינה אותנו לבחון את הדמויות שבציור באור אחר ולתהות על אודות תפקידן בציור : למשל , מי הוא האיש הקרח שבפינה הימנית העליונה של הציור ומדוע הוא נושא שעון חול על גבו ? באחת מעבודות הדוקטורט שנעשו על ה " אלגוריה של היופי " , הוצע כי האיש ושעון החול שעל גבו מהווה בעיני ברונזינו – סוג של האנשה של הזמן ומישהו אחר שניתח את הציור כתב כי שעון החול מצביע על האופי החולף של אהבתם האסורה של ונוס וקופידון . מישהו אחר טען בעבודה אוניברסיטאית שכתב כי ה " זמן " אוחז בוילון ומנסה להסיר אותו מעל מעשי הזימה האסורים של הזוג . ועבודה של סטודנט אחר גרסה כי השיכחה היא זו שמתגרה ב " זמן " כדי לנסות , לשווא , לשמור על פרטיותם של זוג האוהבים . לעולם לא נדע מה בדיוק העסיק את דמיונו העשיר של אניולו ברונזינו כאשר ניסה את כוחו לבחון ולגלות את סוד היופי . האם ביקש לתאר בעוצמה את הדימוי הזוהר של היופי או שאולי הוא בעצם פונה אלינו וחד לנו חידה מצויירת שמזמינה אותנו , כצופים , להתעמק בכל פרט ופרט שבציור , ולנסות לפענח את היצירה כמו בתשבץ מסובך . את התשובה לחידה הזו של ברונזינו , לא נמצא – כנראה , לעולם . מה שיישאר תמיד – זה ציור מרהיב וגאוני של צייר ענק .
