הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. ״ תורת הצבע״ של אנרי מאטיס ( 1869-1954) , שהיה כה ידוע בסגנונו שדגל בפשטות הצורות והנופים , בניצול ידע בטכניקה של אור וצל – אך בעיקר , בשימוש בצבעים עזים ובמשיחות מכחול נמרצות . הצבע שימש את מאטיס כאמצעי לביטוי רגשותיו הסובייקטיביים ומציאותו הפנימית וכדי להדגישם – נהג מאטיס להשתמש בצבעים טהורים שיצאו ישר מתוך השפופרת ללא ערבוב . את שיטתו , הפך מאטיס לתורה סדורה וגם אם לא כתב מעולם מניפסט אידאולוגי – הרי מאות ציורי השמן שהותיר אחריו ואפילו גזירי הניר שיצר כשישב על כסא גלגלים בשנותיו האחרונות – מדברים בעד עצמם . בהפשטה , ניתן לומר כי החל מתחילת המאה ה 20 ועד יום מותו , השתמש מאטיס בעיקר בשלושת צבעי היסוד : אדום , כחול וצהוב וכן בצבע הירוק שנחשב לבולט שבין זיווגי שני צבעי היסוד : כחול וצהוב . לצבעים אלו ניתן להוסיף את ה : שחור והלבן . ששימשו כצבעי עזר בציוריו . ומאטיס לא סטה מעולם משיטתו זו . לפנינו 4 ציורי מפתח שמדגימים את תורת הצבע של מאטיס . הוא בעצמו העניק לציורים הללו את השמות הבאים לפי הסדר : ״ הרמוניה באדום ״ ( 1908 ) , ״ הרמוניה בכחול ״ ( 1937 ) , ״ הרמוניה בצהוב ״ ( 1927 ) ו ״ הרמוניה בירוק ״ ( 1923 ) . ב 4 פוסטים שאציג בפניכם בשישבת הקרוב ו בשישבת שאחריו – נדבר בנפרד על כל צבע וצבע – כשנתבונן בעשרות ציוריו האדומים , הכחולים , הצהובים ולבסוף – הירוקים , של אנרי מאטיס . בכל ציור שלו בלט צבע יסוד אחד , ולעתים שניים . הצבע הראשי שימש בדרך כלל כדי לתאר גורם בולט בציור : חולצה , שמלה , צעיף או שטיח – ולעתים , בחר מאטיס לעשות בו שימוש דווקא לצורך תאור הרקע של הציור שלו . במהלך שנות הקריירה הארוכה שלו ביצע אנרי מאטיס כמו קודמיו – מחקר מתמיד לגילוי ולניסוי הפיגמנטים הסינתטיים החדשים שהתפתחו במהלך המהפיכה התעשייתית של שנות הבל אפוק ( " העידן היפה " ) והחליפו בזה אחר זה את הפיגמנטים הטבעיים הישנים שהיו הרבה יותר יקרים ולא יותר טובים . יחד עם זאת – אנרי מאטיס מעולם לא התיימר להציג עצמו כממציא של צבע כלשהו – וגם בהחלט לא הכחיש אף פעם כי בכל צבע וצבע שבו השתמש בציוריו – עשה זאת לאחר שקיבל השראה מקודמיו . את הצבע האדום המבהיק – מצא לראשונה בציור של אדגר דגה ( 1834-1917 ) משנת 1896 שאליו נחשף כשצפה בסדרת ציורים שבה תיאר דגה " אישה מסרקת את שיערה ". את הצבע הכחול האולטראמריני גילה בציור של אל גרקו ( 1541-1614 ) משנת 1577 ששמו : " מגדלנה ". את הצבע הצהוב גילה מאטיס ב " ישו הצהוב " של פול גוגן ( 1848-1903 ) משנת 1889 ואת הצבע הירוק המדולל והיפה כל כך מצא בציורו של אדוואר מאנה ( 1832-1883 ) משנת 1874 : " מאדאם מאנה בגן ". מה שנותר לנו זה – להתבונן בציוריו הצבועים בצבעים עזים וחדים ולעתים רבות מקושטים בניחוח הציור היפני המסורתי שאליו התוודע מאטיס כסטודנט באקדמיית " ז'וליאן " המפורסמת בפריז , כתלמידם של אודילון רדון ( 1840-1916 ) וגוסטב מורו ( 1826-1898 ) – ולהתמוגג !!!
