הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. לפנינו 42 מציוריה המוכרים ביותר של ארטמיסיה ג׳נטילסקי ( 1593-1653 ) , ציירת הבארוק בת רומא , שהוכתרה לפני שנה בתואר : ״ הגדולה מבין כל הנשים הציירות בתולדות האמנות ״ , וזאת , לפי סקר שעשה אתר ה : Art view בשיתוף עם הקולג׳ ללימודי אמנות ועיצוב , של אוניברסיטת אוקספורד – ובו שותפו 120 מומחים לתולדות האמנות מאנגליה, צרפת, איטליה וארה״ב . בסיכומו של הסקר נקבע כי ארטמיסיה ג׳נטילסקי היתה אישה פורצת דרך בעשייתה האמנותית והיוותה סמל ודוגמא לדורות רבים של אמניות – נשים – במאות השנים שלאחר מותה . ארטמיסיה נולדה ברומא בשנת 1593 כבת לאב צייר , הוראציו ג'נטילסקי, שהיה בעצמו אמן פורה בשיא ימי הבארוק האיטלקי. הוראציו זיהה את כשרון הציור המדהים של בתו כבר כשהיתה בת 10 ונהג להושיב אותה בסטודיו שלו ולהדריך אותה . כשהיתה בת 13 , כבר נעזר בה ושיתף אותה בציוריו ולאחר שבגיל 17 ציירה לבדה ציור מושלם בשם : " שושנה והזקנים " – הוא הפעיל את מלוא קשריו האישיים וניסה בכל מאודו להשפיע על מנת שבתו המוכשרת תתקבל לאקדמיות שונות ברומא ובסביבתה – והיא נדחתה מכולן רק בשל היותה אישה. אז פנה הוראציו לאחד ממכריו , צייר ומורה בשם אגוסטינו טאסי , שעמו שיתף פעולה בעבר בביצוע מספר עבודות באחת מהכנסיות בעיר. על פי פרוטוקולים משפטיים יוצאי דופן מסוגם , משנת 1612 – מסתבר כי הוראציו ג'נטילסקי הגיש בשמו ובשם בתו, ארטמיסיה , תביעה נגד טאסי בגין גניבה אמנותית ( בתביעה נטען כי טאסי גנב מארטמיסיה כ 10 ציורים שהיא יצרה וחתם עליהם את שמו ) ונורא מכך – אנס אותה . בית המשפט הרשיע את טאסי , פסק לו קנס כבד וחייב אותו לשאת את ארטמיסיה לאישה מאחר וחילל את תומתה . לפי הניירת שנמצאה – יש להניח שזו הייתה פסיקה תקדימית בתולדות האמנות ואולי אפילו הבשורה הראשונה בהיסטוריה בכלל של זעקת ה ME TOO . המשפט עורר סנסציה באיטליה של תחילת המאה ה 17 ובמסמכי הפסיקה נותרו לא מעט עדויות כתובות – למשל, נשמרו עדויותן של עובדות משק הבית של טאסי שהצהירו כי שמעו את זעקותיה של ארטמיסיה בעת האונס וכי היא היתה במחזור בעת האונס . טאסי, כך מסתבר שילם קנס הגון – אך חמק מלשאת את הנערה לאישה . בחלוף זמן מה , השיא הוראציו את ארטמיסיה לצייר בינוני ברמתו בשם : פייראנטוניו סטייאסי , עמו עקרה לפירנצה , שם התקבלה ללימודים באקדמיה ולמעשה – היא נחשבת לאישה הראשונה בכל איטליה שהתקבלה ללימודי אמנות רשמיים באקדמיה מובחרת . לארטמיסיה ובעלה נולדו שתי בנות – האחת נפטרה בגיל צעיר ואילו השניה המשיכה לתחום האמנותי בעקבות אמה . ארטמיסיה ג'נטילסקי , בדומה לאביה , הושפעה רבות מיצירתו של קאראוואג'ו ( 1571-1610 ) . יצירתה מאופיינת בדרמה ובעזות רבה , שימוש עשיר באור וצל לצד גישה אישית מובהקת . במהלך " המהפכה הנשית " של שנות ה 60 , אומצה דמותה של ארטמיסיה כסמל לכוח נשי וסיפורה האישי לצד אמנותה – " התגלו מחדש " . מחקרים פמיניסטיים רבים חוקרים את יצירתה בהקשר של האונס שחוותה ואכן , ניתן לראות בעבודותיה התייחסות רבה לתיאור נשים חזקות כמו : קלאופטרה , יהודית העורפת את ראשו של הולופרנס – לצדן של נשים המוזכרות במקורות כאובייקטים שאוימו על ידי תשוקותיהם הפושעות של גברים , כמו : שושנה , לוקרציה ובת שבע . אך יותר מכך – ארטמיסיה עשתה עוד בחייה קריירה נדירה במיוחד כאמנית – אישה . אביה , הוראציו , הוזמן בשנת 1626 לשמש כצייר החצר בארמונו של מלך אנגליה , צ'ארלס ה 1 ( 1600 – 1649 ) שמקום מושבו היה בהמפטון קורט . כעבור 12 שנים – ב 1638, כשארטמיסיה היתה בת 46 – הוזמנה אף היא – בשיא ימי הצלחתה בפירנצה – ללונדון , ועד מהרה הפכה לאחת מבכירות ציירי חצר המלך . גם בכך היה תקדים חשוב – אישה , ציירת , שמשרתת במעמד רשמי בכיר – בחצרו של מלך . צ'ארלס ה 1 מלך באנגליה משנת 1625 ועד שהוצא להורג בפקודת הפרלמנט בשנת 1649 . הוא נחשב למלך נוקשה שייצג באופן מובהק את הקו האבסולוטיסטי והיה רפורמטור דתי שהטיל מיסים כבדים על אזרחי אנגליה כדי לממן מלחמה . אך , למרבה הפלא , צ'ארלס ה 1 אף היה פטרון אמנויות גדול והוא היה המלך שהחל בבניית האוסף המלכותי הבריטי העצום שמוצג כיום ברובו בארמונות מלכי אנגליה לדורותיהם . המלך הוצא להורג בארמון וייטהול בגיל 48 וקבור בטירת וינדזור . בכל נקודות הציון הללו : המפטון קורט , וייטהול ווינדזור – כמו גם בארמון באקינגהאם – מוצגים כיום רבים מציוריה של ארטמיסיה ג'נטילסקי . לאחר מותו של צ'ארלס ה 1, שבה ארטמיסיה לאיטליה והמשיכה בקריירה הפוריה שלה כאמנית עד יום מותה בנפולי בשנת 1653 , כשהייתה בת 60 .
