הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. סיפורו של צייר. למרות שבהיסטוריה של האמנות הוא מוזכר בדרך כלל בעיקר כידידם הנדיב ופטרונם של אמני הזרם האימפרסיוניסטי, גוסטב קייבוט ( 1848-1894) , מתגלה – אף אם באיחור – גם כאמן מרתק בפני עצמו וכאשר מתעמקים בעבודותיו , לומדים להעריכו כיוצר כישרוני , ייחודי ואף כבעל תעוזה . לפנינו היצירה החשובה ביותר של קייבוט ( GUSTAVE CAILLBOTTE ) שנקראת : ״ רחוב בפריז, יום גשום ״ , שנוצרה בשנת 1877 – ובאמצעות ניתוח פשוט שלה , נוכל לתפוס במהירות – את עומק ראייתו האמנותית וביטוייה הייחודי על פני הבד. בציור מתואר מפגש רחובות בלבו של הרובע ה 8 של פריז, בסמוך לתחנת הרכבת : " סן לאזאר " , שבצפון העיר. הציור שגודלו : 2.76X2.16 מ' הוצג בגלריית " דוראן רואל " במסגרת התערוכה האימפרסיוניסטית ה 3 , ונחשב בה לחריג מהקו הסגנוני של הזרם , לנוכח היותו מאוד " ריאליסטי " וכן בשל ההעדפה הברורה של קייבוט להשתמש בקוים ברורים של צבע – על פני משיחות מכחול רחבות . בכך אפשר היה מיד להסיק כי התעניינותו של קייבוט באמנות הצילום לא נפלה מהעניין שגילה בעבודותיהם של חבריו . חיתוך הדמויות על פני הבד מאופיין באופן מובהק כטכניקה של צילום . קייבוט התמחה באימפרסיוניזם אורבני . הציור מתרחש ברחוב ביום גשום ושתי הדמויות המרכזיות שבו מסתתרות תחת מטריה . הם לבושים באופנה עכשווית של פריז. האישה שחובשת כובע ועוטה הינומה , לבושה בשמלה חומה ומעיל פרווה – והגבר המשופם – לובש מקטורן ועליו מעיל , ומקושט בעניבת פרפר. הזוג נחזה כמשוייך למעמד הבורגני – בעוד הדמויות שברקע נראות משוייכות למעמד הפועלים . ניתן לזהות ברקע , בין היתר, עוזרת בית ופועל שנושא סולם . אך המעניין מכל הוא לשאוף ולקלוט את האוירה שבציור – המשקפת : ניכור ובדידות שמאפיין את כל הקהל הרב למדי שמתואר בציור- בורגנים ופועלים גם יחד . רוב הדמויות שעל פני הקנבס מרוכזות בתוככי עצמן , מבודדות , מנוכרות ופניהן מורכנות כלפי מטה . הן נראות ממהרות , תוך שהן שקועות במחשבותיהן . אחד ממבקרי האמנות כתב על כך : " המטריה לא רק מגנה עליהם מפני הגשם אלא גם זה מפני משנהו ". הציור של קייבוט מאופיין בלינאריות ותאורת הרחוב שלו מטילה צל כבד על הקרקע . הראשון שקלט את עומק האימפרסיוניזם האורבני המעיק של קייבוט – היה אמיל זולא שכתב ביקורת מצויינת על יצירתו של האמן ושיבח אותו כמי שיורד בעבודתו למעמקי הנפש של העוברים ושבים ברחובות העיר. תחושה זו של ניכור ובדידות מנשבת במרבית ציוריו האורבניים של גוסטב קייבוט והופכת את רובם ככולם לפסגת יצירתו החשובה . קייבוט סירב למכור את הציור הזה והוא נשאר בחזקת משפחתו עד שנת 1955 – כ 60 שנים לאחר שמת – וכ 80 שנים לאחר שנוצר – ורק אז נמכר הציור לאספן אמנות אמריקני שהוריש אותו בשנת 1964 ל " שיקאגו אינסטיטיוט אוף ארטס " שבו הוא מוצג באופן קבוע עד היום ונחשב שם ליצירת מופת . גוסטב קייבוט נולד בפריז למשפחה עשירה מאוד . אביו מרטיאל קייבוט ירש הון עתק מסבו ואף הצליח מאוד בעצמו בעסקי המסחר בבדי טקסטיל . הוא התעשר מאוד דווקא בתקופת מלחמת פרוסיה – צרפת ( 1870-1871 ) שבה נבחר על ידי משרד ההגנה הצרפתי לשמש כספק הבלעדי של כל הבדים שמהם נתפרו מדי החיילים והשמיכות הצבאיות . גוסטב היה בנו של מרטיאל קייבוט ואשתו השלישית , אותה נשא לאישה לאחר שהתאלמן פעמיים . בעידודו של אביו סיים גוסטב בשנת 1868 – בהצטיינות – לימודי משפטים והנדסה – במקביל – ואף קיבל בתחילת שנת 1870 – רישיון לעסוק בעריכת דין. אך באותה שנה – הוא גוייס ושירת כקצין במשמר הלאומי של צרפת . מיד לאחר שקייבוט שוחרר מהצבא הוא בחר לפתח את יכולות הציור שגילה בעצמו כבר בילדותו והחל לבקר בסטודיו של הצייר ליאון בונה ( 1833-1922 ) , שהיה פרופסור בולט בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות של פריז, ולמד אצלו ציור ורישום . סגנון הציור של קייבוט היה אז ריאליסטי לחלוטין. אך כבר אז התפתחה נטייתו לתאר בציוריו את מועקותיהם של המסכנים בחברה הצרפתית של אז ואת העבודה הראשונה שלו שנוצרה בהדרכת מורו כינה : " מדביקי הפרקטים " ובה תיאר פועלים פשוטים שעוסקים בהדבקת פרקטים בבנין מפואר שמוקם במרכז העיר. זה היה הציור הראשון והיחידי שאותו הציג גוסטב קייבוט בשנת 1875 ( בגיל 27 ) בסלון הראשי של פריז – אך זכה לקבל בגינו ביקורות נוראיות וחש נכשל ומבוזה . למותר לציין כי הציור המושמץ הזה – מוצג כיום כ " יצירת מופת " במוזיאון ד'אורסיי בפריז , שמאות סטודנטים לאמנות עולים אליה לרגל מדי שבוע כדי לצפות בה וללמוד ממנה . לאחר ה " כישלון " הזה החל הרומן הגדול והבלתי נתפס – בין הצייר הצעיר והשאפתן ובין האימפרסיוניסטים . קייבוט חש כ " מסורב " ממש כמוהם – ובדיוק אז נפטר אביו – והוא הפך בבת אחת ליורש עשיר מאוד . קייבוט החל להתחכך בחוגי הציירים העצמאיים וחיי הבוהמה שלהם ועד מהרה הפך לתומך נלהב ביותר שלהם . משנת 1875 החל קייבוט לרכוש ציורים של קלוד מונה, פייר אוגוסט רנואר ואדגר דגה – חלוצי הזרם האימפרסיוניסטי . רכישות אלה נועדו בעיקר כדי לסייע לציירים אלה , שנדחו – ממש כמוהו – על ידי המבקרים – וכתוצאה מכך נמנע הציבור לרכוש את עבודותיהם . בשנת 1876 , התעשר גוסטב קייבוט אף יותר , כאשר – למרבה הצער – נפטר אז גם אחיו האהוב , רנה , והוא ירש גם הון נוסף וגם את האוסף הענקי של אחיו שכלל עשרות ציורים של סיסלי, סזאן, דגה, מונה ורנואר. קייבוט אירגן , מימן והשתתף במרבית סעודות הערב החגיגיות של האימפרסיוניסטים שהתקיימו בדרך כלל בבתי הקפה הגדולים של פריז – ובהם : קפה ריש וקפה גרבואה – בהם נפגשו אמנים וסופרים – ולעתים קרובות אף שילם את החשבון עבור כולם . הוא החל להציג מציוריו כבר בתערוכה האימפרסיוניסטית ה 2 בשנת 1876 ואף מימן מכיסו את התערוכה ה 3 של שנת 1877 . ולאחר מכן גם את התערוכה ה 4 בשנת 1878 – שבה הציג בעצמו 25 ציורים . בתערוכות של השנים 1880 ו 1882 קייבוט לא רק הציג מציוריו , אלא שוב הפליא לעשות – ורכש כמה מציוריהם של חבריו וכן המשיך לארגן ולממן תערוכות . בשנת 1888 התיישב גוסטב קייבוט ב פטי ג'נווייה – שעל גדת נהר הסיין , בשכנות לקלוד מונה . חברותם התהדקה ושניהם חלקו תחביב משותף – גינון . קייבוט הוסיף לבחור ולצייר בעיקר נושאים רעיוניים חברתיים ולהציגם באופן שלדעתו חשף היטב את הניכור , הבדידות וחוסר הסיפוק של צרפתים רבים – דווקא בשיא ימי ה " בל אפוק " ( הימים היפים ) שבין שנות ה 70 וה 80 ועד מלחמת העולם הראשונה – הוא שמר על הריאליזם הצילומי שבציוריו האורבניים והצליח להפוך את הקנבסים שלו לכלי בימוי השייכים אך ורק לו ולהציף אותם באפקטים אישיים- משחקי אור וצל – ולפתח טכניקה משלו שיוצרת קונסטרוקציה חברתית מעניינת . לקומפוזיציות הגדולות שלו , נהג קייבוט להכין רישומי הכנה מפורטים כפי שלמד אצל המורה שלו , ליאון בונה , ותמיד דיקדק בפרטים . בשנת 1893 , שנה בטרם פטירתו , הציג גוסטב קייבוט , סדרה של 26 ציורי פרחים וטבע דומם בגלרית ווינדשטיין , ולאחר מותו , בשנת 1894 – נחשפה צוואתו של קייבוט – לפיה הורה להעניק למדינה את כל האוסף הענקי שלו , שרובו מוצג כיום במוזיאו ד'אורסיי בפריז . אם תשאלו את מומחי אמנות האימפרסיוניזם בצרפת : " מי הוא הנדיב הידוע ? " – רובם ישיבו לכם ללא היסוס : " גוסטב קייבוט !!! ".
