הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע
סיפורו של ציור, סיפורה של אהבה . הציור שלפנינו שמתאר את יופיה הקסום , לכאורה, של ״ יפיפיה נרדמת ״ אלמונית , התגלה בשנת 2010 , כשהוא מאובק , שעון על קיר בדירה שהיתה נטושה ונעולה במשך כ 70 שנים בפריז . עד מהרה הסתבר כי הדירה היתה שייכת למאדאם דה פלוריאן , שחקנית – אשת חברה גבוהה וקורטיזונה יוקרתית – ולמרבה המזל , נותרה בשלמותה וכל תכולתה המקורית – בתוכה . מארת דה פלוריאן ( 1864-1955 ) עזבה את דירתה בחיפזון כאשר הצבא הגרמני איים לתפוס את פריז ביוני 1940 ונמלטה לדרום צרפת . רק עשרות שנים לאחר מותה בשנת 1955 , גילתה נכדתה של מארת , פרנסין, כי היא היורשת החוקית של הדירה , ורק ב 2010 , נשלח עורך הדין , אדמונד דה בושו , כשהוא מצוייד בצו מתאים , למקום וכאשר נפתחו דלתות הדירה לראשונה – מציאות חייה של המאדאם – נחשפה , כאילו – מעולם לא עזבה . ישנם הטוענים כיום כי אפילו מעצבי הסטים הכי נחשבים בהוליווד לא היו יכולים לשחזר אותנטיות כזו : הדירה המרווחת שגודלה כ 150 מ"ר , ממוקמת בקומה ה 4 של בית דירות יוקרתי בכיכר לה ברוייאר , בגדה הימנית – לא רחוק מבית האופרה גרנייה – ברובע ה 9 של פריז , והיא הוגדרה כ " קפסולת זמן " מהחשובות בהיסטוריה של אמנות ותרבות המאה ה 19 בשיא ימי ה " בל אפוק " ( העידן היפה ). מאדאם דה פלוריאן , נמלטה – אמנם – לדרום צרפת , בעיצומה של מלחמת העולם ה 2 , והותירה את כל רכושה מאחור. היא מעולם לא שבה לפריז , אבל משום מה – המשיכה לשלם שכר דירה על הנכס שלה בעיר הגדולה – עד שנפטרה בשנת 1955 , כשהיא בת 91 . דה בושו סיפר כי כשפתח את הדירה לראשונה לאחר 70 שנה – נדף מתוכה : " ריח של אבק ישן ". הוא תיאר בפני העיתונאים שריאיינו אותו כי הבחין מיד בעיצוב המיוחד של הדירה – תקרות העץ הגבוהות , תנור ( קמין ) עץ ישן, ובמיוחד – פוחלץ ענקי של יען בסלון , בובות צעצוע – וציורים רבים על הקירות. הציור שלפנינו נמצא אף הוא בדירה כשהוא שעון על קיר בפינת האוכל המרווחת . הציור זוהה כמעט מיד כיצירה של יוצר הדיוקנאות הנחשב ביותר בפריז של שלהי המאה ה 19 – ג'יובאני בולדיני ( 1842-1931 ) – וזכה לכותרת : " פורטרט תקופתי של אישה צרפתיה אלמונית ". אך עד מהרה נמצא במגרת השידה שבחדר השינה של המאדאם – כרטיס ואליו צורף מכתב אהבה לוהט , בכתב ידו המוכר של בולדיני , שממנו הובן כי גיבורת הציור הינה לא אחרת מאשר " מקור ההשראה שלו " – והיא : לא אחרת מאשר בעלת הדירה , מאדאם מארת דה פלוריאן בעצמה. מאז הספיק כבר הציור המקורי הזה להימכר בסכום של 2.1 מיליון יורו . עותק מעט שונה של הציור , שכונה בטעות כ " אישה בורוד " מוצג כיום במוזיאון לאמנות של ניו אורלינס , לואיזיאנה. הדירה, למעט האבק והריח, נראית גם כיום בדיוק כפי שהשאירה אותה המאדאם בשנת 1940 , ומלמדת לא מעט על חיי היומיום של צרפתים אמידים , בני התקופה. למרבה הצער, בפרוץ מגיפת הקורונה , נסגרה הדירה בפני ביקור מבקרים , לפי החלטה של צאצאיה של המאדאם שמחזיקים בבעלות על הנכס ותכולתו . לימים נודע כי מארת דה פלוריאן נחשבה בשנות ה 80 וה 90 של המאה ה 19 לאחת מנשות החברה הגבוהה היפות, הזוהרות , המושכות והמבוקשות בפריז והיתה מקורבת מאוד , עד כדי קשר אינטימי , למאהבים נחשקים רבים ובהם : פייר ואלדק רוסו ( ראש הממשלה ה 68 של צרפת ) , פול דה שאנל ( הנשיא ה 11 של צרפת ) , גאסטון דומרק ( הנשיא ה 13 של צרפת ) ו…. ג'יובאני בולדיני ( צייר הדיוקנאות הפופולרי ביותר בפריז בשלהי המאה ה 19 ). בולדיני ( 1842-1931 ) בן פרארה , איטליה – חי ופעל בצרפת משנת 1872, בה כבש מקום של צייר הדיוקנאות של אנשי החברה הגבוהה וכוכבי הבוהמה – הגדול ביותר. הוא נודע בסגנון הציור הסוחף , התוסס ומלא החיים שלו – ודיוקנאות כל המי ומי – לרבות של : מלחין האופרות המפורסם בעולם , ג'וזפה ורדי ( 1813-1901 ) ושחקנית התיאטרון הגדולה בעולם של אז, שרה ברנאר ( 1844- 1923 ) – הוזמנו אצלו . בפריז זכה בולדיני להוקרה רבה . הוא הכיר את אדגר דגה והם היו לידידי נפש. בזכות המלצתו קיבל בולדיני כהונה פורמלית מטעם ממשלת צרפת – לשמש כמפקח על ניהול הביתן האיטלקי הגדול בתערוכה העולמית ההיסטורית של פריז שנערכה בשנת 1889. על תפקידו זה זכה ג'ובאני בולדיני לקבל את אות ליגיון הכבוד הצרפתי. בשנת 1897 הוזמן בולדיני לניו יורק והציג שם תערוכת יחיד ראשונה בהצלחה רבה . וכמובן , שבולדיני נחשב ליקיר אמני איטליה וזכה לייצג את מולדתו בביאנלה של ונציה – 4 פעמים , ב : 1895, 1903, 1905 ו 1912. בולדיני מת בפריז ב 11 ביולי 1931 אך נקבר בעיר מולדתו, פארמה – בה אף הוקם מוזיאון מופלא לזיכרו . בולדיני הותיר אחריו מורשת תרבותית לגמרי לא מבוטלת. בשנת 2007 – דמותו כיכבה בבלט : " פרנקה פלוריו , מלכת פאלרמו " שכתב המלחין האיטלקי , לורנצו פרארו , שסיפר את סיפורה של ודנה פרנקה, אצילה סיציליאנית מפורסמת , שיופיה יוצא הדופן נתן השראה לו ולציירים, מוזיקאים ומשוררים רבים בימי ה " בל אפוק ". לאחר שנת 2010 שבה התגלה הציור : " דיוקנה של מאדאם דה פלוריאן " בדירה בפריז, נכתב בשנת 2014 רומן בשם : " דירה בפריז " על ידי סופר בשם , מישל גאבל שכבש את ליבם הרומנטי של הצרפתים – ושיא חדש של עניין בקשר הרומנטי המיוחד במינו הזה – התגלה בשנת 2016, ברומן נפלא בשם : " שעות הקטיפה " ( שאף תורגם לעברית ) מאת אליסון ריצ'מן.
סיפורו של ציור, סיפורה של אהבה . הציור שלפנינו שמתאר את יופיה הקסום , לכאורה, של ״ יפיפיה נרדמת ״ אלמונית , התגלה בשנת 2010 , כשהוא מאובק , שעון על קיר בדירה שהיתה נטושה ונעולה במשך כ 70 שנים בפריז . עד מהרה הסתבר כי הדירה היתה שייכת למאדאם דה פלוריאן , שחקנית – אשת חברה גבוהה וקורטיזונה יוקרתית – ולמרבה המזל , נותרה בשלמותה וכל תכולתה המקורית – בתוכה . מארת דה פלוריאן ( 1864-1955 ) עזבה את דירתה בחיפזון כאשר הצבא הגרמני איים לתפוס את פריז ביוני 1940 ונמלטה לדרום צרפת . רק עשרות שנים לאחר מותה בשנת 1955 , גילתה נכדתה של מארת , פרנסין, כי היא היורשת החוקית של הדירה , ורק ב 2010 , נשלח עורך הדין , אדמונד דה בושו , כשהוא מצוייד בצו מתאים , למקום וכאשר נפתחו דלתות הדירה לראשונה – מציאות חייה של המאדאם – נחשפה , כאילו – מעולם לא עזבה . ישנם הטוענים כיום כי אפילו מעצבי הסטים הכי נחשבים בהוליווד לא היו יכולים לשחזר אותנטיות כזו : הדירה המרווחת שגודלה כ 150 מ"ר , ממוקמת בקומה ה 4 של בית דירות יוקרתי בכיכר לה ברוייאר , בגדה הימנית – לא רחוק מבית האופרה גרנייה – ברובע ה 9 של פריז , והיא הוגדרה כ " קפסולת זמן " מהחשובות בהיסטוריה של אמנות ותרבות המאה ה 19 בשיא ימי ה " בל אפוק " ( העידן היפה ). מאדאם דה פלוריאן , נמלטה – אמנם – לדרום צרפת , בעיצומה של מלחמת העולם ה 2 , והותירה את כל רכושה מאחור. היא מעולם לא שבה לפריז , אבל משום מה – המשיכה לשלם שכר דירה על הנכס שלה בעיר הגדולה – עד שנפטרה בשנת 1955 , כשהיא בת 91 . דה בושו סיפר כי כשפתח את הדירה לראשונה לאחר 70 שנה – נדף מתוכה : " ריח של אבק ישן ". הוא תיאר בפני העיתונאים שריאיינו אותו כי הבחין מיד בעיצוב המיוחד של הדירה – תקרות העץ הגבוהות , תנור ( קמין ) עץ ישן, ובמיוחד – פוחלץ ענקי של יען בסלון , בובות צעצוע – וציורים רבים על הקירות. הציור שלפנינו נמצא אף הוא בדירה כשהוא שעון על קיר בפינת האוכל המרווחת . הציור זוהה כמעט מיד כיצירה של יוצר הדיוקנאות הנחשב ביותר בפריז של שלהי המאה ה 19 – ג'יובאני בולדיני ( 1842-1931 ) – וזכה לכותרת : " פורטרט תקופתי של אישה צרפתיה אלמונית ". אך עד מהרה נמצא במגרת השידה שבחדר השינה של המאדאם – כרטיס ואליו צורף מכתב אהבה לוהט , בכתב ידו המוכר של בולדיני , שממנו הובן כי גיבורת הציור הינה לא אחרת מאשר " מקור ההשראה שלו " – והיא : לא אחרת מאשר בעלת הדירה , מאדאם מארת דה פלוריאן בעצמה. מאז הספיק כבר הציור המקורי הזה להימכר בסכום של 2.1 מיליון יורו . עותק מעט שונה של הציור , שכונה בטעות כ " אישה בורוד " מוצג כיום במוזיאון לאמנות של ניו אורלינס , לואיזיאנה. הדירה, למעט האבק והריח, נראית גם כיום בדיוק כפי שהשאירה אותה המאדאם בשנת 1940 , ומלמדת לא מעט על חיי היומיום של צרפתים אמידים , בני התקופה. למרבה הצער, בפרוץ מגיפת הקורונה , נסגרה הדירה בפני ביקור מבקרים , לפי החלטה של צאצאיה של המאדאם שמחזיקים בבעלות על הנכס ותכולתו . לימים נודע כי מארת דה פלוריאן נחשבה בשנות ה 80 וה 90 של המאה ה 19 לאחת מנשות החברה הגבוהה היפות, הזוהרות , המושכות והמבוקשות בפריז והיתה מקורבת מאוד , עד כדי קשר אינטימי , למאהבים נחשקים רבים ובהם : פייר ואלדק רוסו ( ראש הממשלה ה 68 של צרפת ) , פול דה שאנל ( הנשיא ה 11 של צרפת ) , גאסטון דומרק ( הנשיא ה 13 של צרפת ) ו…. ג'יובאני בולדיני ( צייר הדיוקנאות הפופולרי ביותר בפריז בשלהי המאה ה 19 ). בולדיני ( 1842-1931 ) בן פרארה , איטליה – חי ופעל בצרפת משנת 1872, בה כבש מקום של צייר הדיוקנאות של אנשי החברה הגבוהה וכוכבי הבוהמה – הגדול ביותר. הוא נודע בסגנון הציור הסוחף , התוסס ומלא החיים שלו – ודיוקנאות כל המי ומי – לרבות של : מלחין האופרות המפורסם בעולם , ג'וזפה ורדי ( 1813-1901 ) ושחקנית התיאטרון הגדולה בעולם של אז, שרה ברנאר ( 1844- 1923 ) – הוזמנו אצלו . בפריז זכה בולדיני להוקרה רבה . הוא הכיר את אדגר דגה והם היו לידידי נפש. בזכות המלצתו קיבל בולדיני כהונה פורמלית מטעם ממשלת צרפת – לשמש כמפקח על ניהול הביתן האיטלקי הגדול בתערוכה העולמית ההיסטורית של פריז שנערכה בשנת 1889. על תפקידו זה זכה ג'ובאני בולדיני לקבל את אות ליגיון הכבוד הצרפתי. בשנת 1897 הוזמן בולדיני לניו יורק והציג שם תערוכת יחיד ראשונה בהצלחה רבה . וכמובן , שבולדיני נחשב ליקיר אמני איטליה וזכה לייצג את מולדתו בביאנלה של ונציה – 4 פעמים , ב : 1895, 1903, 1905 ו 1912. בולדיני מת בפריז ב 11 ביולי 1931 אך נקבר בעיר מולדתו, פארמה – בה אף הוקם מוזיאון מופלא לזיכרו . בולדיני הותיר אחריו מורשת תרבותית לגמרי לא מבוטלת. בשנת 2007 – דמותו כיכבה בבלט : " פרנקה פלוריו , מלכת פאלרמו " שכתב המלחין האיטלקי , לורנצו פרארו , שסיפר את סיפורה של ודנה פרנקה, אצילה סיציליאנית מפורסמת , שיופיה יוצא הדופן נתן השראה לו ולציירים, מוזיקאים ומשוררים רבים בימי ה " בל אפוק ". לאחר שנת 2010 שבה התגלה הציור : " דיוקנה של מאדאם דה פלוריאן " בדירה בפריז, נכתב בשנת 2014 רומן בשם : " דירה בפריז " על ידי סופר בשם , מישל גאבל שכבש את ליבם הרומנטי של הצרפתים – ושיא חדש של עניין בקשר הרומנטי המיוחד במינו הזה – התגלה בשנת 2016, ברומן נפלא בשם : " שעות הקטיפה " ( שאף תורגם לעברית ) מאת אליסון ריצ'מן.
