"המוות" אדווארד מונק בנורבגיה ואגון שילה באוסטריה

הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של  ד"ר אמיר גבע

נושא ה ״ מוות ״ העסיק ועודנו מעסיק את עולם האמנות מאז ימי יוון העתיקה ועד היום . בכל תקופה – הוא זוכה לקבל דגש , מרתק , שונה . אך בכל הכבוד הראוי להיסטוריה הארוכה של האמנות ולביטוי החוזר והנשנה באמנות הפלסטית של ״ ליל הייסורים ״ שהיה האירוע הטראומתי ביותר שארע בתולדותיו של ישו הנוצרי בלילה האחרון לחייו הארציים , כששהה בגת שמנים לאחר הסעודה האחרונה ועד שנעצר והובל לצליבה – את המהפכה המודרנית המרשימה ביותר בטיפול האמנותי במוטיב הבולט הזה – חוללו שני ציירים אקספרסיוניסטיים , פורצי דרך- אדווארד מונק ( 1863-1944 ) בנורבגיה ואגון שילה ( 1890-1918 ) באוסטריה . המחולל הראשון של המהפכה הזו היה , ללא ספק , אדווארד מונק ( EDVARD MUNK ) שהיה – מן הסתם – הצייר הראשון שהעביר את הפחד שלו מאירוע ה " מוות " מהמישור הדתי – בבת אחת – אל המישור – האישי, הפרטי , הרוחני , הנפשי שלו – תוך חשיפה שלא הייתה כדוגמתה בעבר של רגשותיו העמוקים ביותר – בפני הצופה . מונק היה מוקף בחולי ומוות כבר בילדותו . אמו חלתה בשחפת ומתה כאשר היה בן 5 ובהיותו בן 14 – מתה אחותו האהובה שהייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת בלבד ואשר אליה היה קשור במיוחד. לאחר מכן חלו גם אחיו ואחותו הנוספים ואף הם לא האריכו ימים . בשנת 1889 הוא ביקר בתערוכה העולמית בפריז – הושפע מאוד מעבודותיהם של ענקי הפוסט אימפרסיוניזם – פול גוגן ואנרי דה טולוז לוטרק , ינק השראה גם מהאמנות הגרמנית בת תקופתו ונחשף אף לעבודותיו המוקדמות של הגאון האוסטרי, גוסטב קלימט, וככשב הביתה – לאוסלו – החל לגבש את סגנונו האישי – העמוק . הרקע האישי הקודר שלו דחף אותו לפתח שיטת שימוש בציור שמתבצע בקו מתפתל וזורם של משיחת מכחול עזת צבעים ורגשות . עד מהרה חדל מונק לחפש ביצירתו מטרות דקורטיביות והחל לבטא תובנות נפשיות עמוקות שהעסיקו את פנימיותו – דיכאון , חרדה ואובססיביות נוראה למוראות החולי שסבב אותו בילדותו . סגנון הציור שלו הפך לאקספרסיבי יותר ויותר והתאפיין במשיחות מכחול אלימות – שימוש בקווים דינמיים – תוך נטיה לצבעים כהים ומלנכוליים ועבודתו שהלכה והבשילה בהדרגה החלה לעסוק בתגובתו של היחיד מול החיים שלו עצמו ומול החברה . מונק היה איש משכיל והכיר את המוטיב שרווח באמנות הרינסאנס ואשר במרכזו – " המוות והנערה " ( DEATH AND THE MAIDEN ) – הנושא הטריד אותו באופן אישי – על רקע טראומת מות אחותו האהובה בשנת 1877. ובהשראתו של הנושא הכאוב הזה עסק מונק , לאחר ששב מפריז , ובעיקר – החל משנת 1893 – במחקר שהתבטא ביצירת סקיצות בעיפרון פחם על ניר – של נושא : " המוות והעלמה ". מתוך הסקיצות הללו – פרצה , כנראה , ה " צעקה " של מונק . זו הפכה לשורה ארוכה של ציורים , תחריטים והדפסים שנוצרו בין השנים : 1893 – 1910 , שכולם מתארים את חוויית הזעקה הפרטית הגדולה של מונק שכולנו מכירים . את הציור שבצד ימין יצר אדוארד מונק בשנת 1893 – אותה שנה בה צייר את הגירסא הראשונה של ה " צעקה ". הציור נקרא : DEATH IN THE SICKROOM ,זהו ציור גדול – 160 על 135 ס"מ , בצבעי שמן על בד, הוא מוצג באופן קבוע ב " מונק מיוזיאום " בעיר – אוסלו – והוא מצמרר – במיוחד מאחר והוא חושף בשקט מופגן שפורץ ממנו – את רגשותיו הכמוסים ביותר של הצייר הנוגה הזה – ומבטאים את " חבלי המוות " שבהם היה לפות מאז ילדותו . בציור – שב מונק אחורה לשנת 1877. בחזית מתוארת אחותו סופי , יושבת על כסא כשגבה מופנה לצופה. ניתן להסיק כי היא כבר הייתה אז חולה מאוד , ימיה ספורים וסופה קרב . מאחוריה – התכנסות משפחתית בסימן של אבל על מוות שטרם ארע . בקצה הימני העליון של הציור – דודתם של ילדי משפחת מונק – קארן בלוסטד – שעברה להתגורר בבית מונק ולטפל בילדים לאחר מותה של אם המשפחה ממחלת השחפת בשנת 1868 , כשאדוורד היה בן 5 . סופי הייתה אז בת 6 . מעל מיטתה הריקה של סופי – ניתן להבחין בציור או תצלום בשחור – לבן – של דיוקנה של האם ( זכרונה לברכה ) התלוי על הקיר החשוף . גופה של הדודה קארן מופנה הצידה בתנוחה שמביעה עצב רב , לעברו של אבי המשפחה , ד"ר כריסטיאן מונק , שמביט נכוחה בתוגה מופגנת , כשידיו הדוקות – שלובות – זו בזו – והוא מתואר, למעשה , כמתפלל לנס – שכנראה לא יתחולל . בין הדודה לאב יושבת לאורה – אחותם הקטנה והנכה של אדווארד וסופי – ראשה מכוסה ופניה נוטות לכוון המיטה הריקה שבה תמות – מן הסתם – עוד מעט – אחותם הבכורה . הנער הצעיר שעומד כשפניו מופנות אל אבי המשפחה האבל הוא – כנראה – אדווארד עצמו – שהיה אז בן 14 – ומאחוריו – כשפניה לחזית , ממש היישר אל הצופה בציור העצוב – אחותו הנוספת של הצייר – אינגר, שכאמור , אף היא לא תאריך ימים . הדמות שבצד שמאל – בשוליים העליונים של הקנבס – מזוהה כזו של האח הצעיר – אנדראס – שהיה חולה נפש , אושפז, ואף הוא לא האריך ימים . בציור כולו – אין רמז או כל סימן למגע פיסי כלשהו בין בני המשפחה – למעט , היד שמניחה הדודה קארן על גב כסאה של האחות הנכה -שכנראה לקתה במחלת הפוליו – לאורה . החולי והעצב שולטים !! רבים גורסים כיום שזהו הציור העצוב ביותר שיצר אדווארד מונק אי פעם . לציור הייתה השפעה חזקה מאוד על דור שלם של ציירים סקנדינביים לקראת סוף המאה ה 19 ובראשית המאה ה 20. יש המכנים את התקופה הזו בציור האקספרסיוניסטי הסקנדינבי כ " ימי הכרית " ( THE PILLOW PERIOD ). הבגדים העגמומיים של הדמויות הנוגות , הקירות הירוקים והמעיקים , שמשתלבים בתיאורה של רצפת הפרקט החומה – מעצימים – ללא ספק – את חויית הדיכאון הקולקטיבי של כל בני המשפחה . מונק עצמו כתב אז בעצב : " חולי, שיגעון ומוות היו המלאכים השחורים בחיי – מאז ששכבתי בעריסה ". לעומת אדווארד מונק – אגון שילה ( EGON SCHIELE ׁ), הנער הסורר של האקספרסיוניזם האוסטרי – שהיה בן טיפוחיו של גוסטב קלימט גדול – סבר – על פי התבטאויותיו המוקדמות – כי האמנים הם כמו כמרים או נזירים . הוא אמר : " הם מוארים בכוח אמונתם ואנחנו – בכוח ההשראה שלנו !!! ". שילה היה מאוד לא דתי – אך ינק השראה לא מעטה מהברית החדשה – שבקריאתה החל להתעניין במונח : AGONY . שילה הכיר היטב , הן את סיפור ייסוריו של ישו הנוצרי בלילה הנורא שעבר עליו בגת שמנים – בזמן הקצר שבין הסעודה האחרונה למעצרו ולצליבתו . הוא גם הכיר את מיטב יצירות המופת של ימי הרינסאנס שעסקו בנושא : ה " מוות והנערה " ואפילו את עבודותיו החשובות של אדוארד מונק מהשנים : 1893 – 1910 בנושאי המוות והצעקה. אך לעומת אדווארד מונק , שהיה בדיכאון קליני מאז ימי ילדותו ונעוריו – לשילה – הפרחח הגדול והכישרוני ביותר באירופה של ראשית המאה ה 20 , לא הייתה סיבה של ממש להיקלע להתקפי חרדה . נכון – בדיוק אז – בחודש אפריל 1912 – שילה נעצר בחשד שפיתה נערה קטינה , מתחת לגיל ההסכמה . השוטרים הגיעו לדירתו של האמן שהיה אז בן 22 בלבד והחרימו כ 100 ציורים שלו שנחשבו בעיניהם לפורנוגרפיה . שילה הועמד למשפט אך נמצא לבסוף אשם רק בסעיף של הצגת ציורים אירוטיים במקום נגיש לקטינים . מכל יתר סעיפי האישום – זוכה . אבל השופט שממש לא אהב את תיק האישום של האמן , שרף את אחד מציוריו של שילה בלהבת נר בתוך אולם בית המשפט . בסופו של דבר – אגון שילה בילה רק 3 ימים במעצר – שבמהלכם הספיק לצייר סדרה של 12 ציורים " עצובים " ש AGONY נחשב לחשוב שבהם . הציור שבצד שמאל – נקרא, אם כן : AGONY ( " יסורים , צער או חבלי המוות " ) – זהו ציור בגודל : 70 על 80 ס"מ , בצבעי שמן על בד. הציור הנפלא הזה מוצג כיום ב " נואה – פינקוטק " של מינכן . מאוחר יותר – עסק אגון שילה גם בנושא ה: " מוות והעלמה " – עליו יצר בשנת 1994 הבמאי הגדול והשנוי במחלוקת לא פחות מאגון שילה עצמו – רומן פולנסקי – את סרטו עטור התהילה הקולנועית – DEATH AND THE MAIDEN בכיכובם של בן קינגסלי וסיגורני וויבר. זהו נושא מרתק שטרם מוצה עד תומו !!! בסופו של דבר – אדווארד מונק אושפז בשנת 1908 בסנטוריום לחולי נפש בשל התקפות דיכאון וחרדה חוזרות ונשנות . לאחר ששוחרר מבית החולים בו טיפלו בו במכות חשמל , כמקובל אז, הפך סגנון הציור של מונק לרגוע – אך הרבה פחות מעניין – הוא נפטר, ערירי, בגיל 81, בשנת 1944 – והוריש לעיר אוסלו – את כל עזבונו – שכלל יותר מ 1000 ציורים ואלפי תחריטים ורישומים. גורלו של אגון שילה לא שפר יותר – הוא מת בשנת 1918 בגיל 28 בלבד מיד לאחר שרעייתו ( ועוברה ברחמה ) והוא נדבקו במגפת השפעת הספרדית שהיכתה באירופה בשנת הסיום של מלחמת העולם הראשונה ואשר קיפדה את חייהם של יותר מ 50 מיליון איש ברחבי היבשת.