וינסנט ואן גוך

הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של  ד"ר אמיר גבע  

לפנינו הציור: ״ צוקי סנט. רמי ״ ( במקור הצרפתי :MONTAGNES A SAINT REMY ) שנוצר על ידי ואן גוך בחודש יולי 1889 , בעודו מאושפז בבית החולים לחולי הנפש, שנקרא: סנט פול דה מוזול שבעיירה סנט רמי , בדרום צרפת. הציור נחשב לאחד מהחשובים בין ציוריו של ואן גוך שאותם צייר כשהוא משקיף החוצה מעבר לחלון חדרו שבסנטוריום. חדרו של ואן גוך היה מצוי בקומה העליונה של המבנה ומבעד לחלון יכול היה האמן המאושפז להשקיף לעבר רכס ההרים האלפיליים ( ALPILLES ) שמכונה על ידי רבים : " מסה פרובנסיאלית נפלאה " שכן הרכס מקשט את הנוף הרם שחולש על פני פרובנס . כזכור, בשנה שקדמה למותו הטראגי של וינסנט ב 1890, הוא סבל שוב מסדרה של התקפי דיכאון קשים ולבסוף – אישפז עצמו מרצון בחודש מאי 1889 בבית החולים ובו שהה במשך שנה תמימה , בטרם יצא לסדרת טיפולים אמבולטוריים בעיירה אובר סור רואז , שבה סיים את חייו בגיל 37 בלבד. ואן גוך הפליא בציור הזה לתאר את הקרקע הבהירה בקונטרסט לשמיים הכחלחלים – בצקיים – ובינותיהם : את הרכס החשוף של האלפיליים, וזאת , תוך שימוש בקווים הגסים של הצביעה שאיפיינו אז את סגנונו . ואן גוך שאב באותם ימים את ההשראה מהטבע שבסביבתו , יותר מאשר ממעמקי דמיונו הקודח ועובדה זו סייעה לו להחלים או לפחות – להתאושש , ולו באופן זמני . את הציור הזה הוא אהב במיוחד ותיאר אותו מספר פעמים במכתביו לאחיו תיאו כשכתב : "רכס ההרים היפה הזה – מרחיב לי את הדעת ! ". מאוחר יותר אף סיפר כי מראה הרכס הנשקף מחלון חדרו היה המשובח שראה מימיו . מאז שואן גוך יצא מפריז לשהות בארל, העדיף לשוב לטבע כמקור ליצירתו ואף פיתח סלידה מחיי העיר הסואנים שכה העסיקו את חבריו האימפרסיוניסטיים באותם ימים . ואן גוך כתב ממקום אישפוזו כי העיר הגדולה – פריז -היא – מקום נפשע ו " לא בריא ". מבחינתו , התיעוש והמודרניזציה ( ויש לזכור כי מגדל אייפל , סמל החדשנות דאז, הוקם – ממש- באותה שנה שבה נוצר הציור שלפנינו ) – הם – " סמלי הכיעור ". הוא ביכר , במיוחד בתקופות הדיפרסייה שלו, לתאר בציוריו את הטבע – נופי הכפרים של דרום צרפת ואופיים הנוח והשלו של האיכרים. בבית החולים – כשלא יצא לגן האירוסים שבחצר וכשלא צייר כשהוא משקיף מבעד לחלון – יצר ציורי מחווה רבים על סמך ספר שמצא בספריית הסנטוריום, לציוריו של ז'אן פרנסואה מילה, אבי אסכולת הברביזון ,שהיה אחד מהאמנים הנערצים על ואן גוך , ותיאר ברבות מעבודותיו את אורח חייהם של האיכרים הפשוטים ויראי השמיים. הציור שלפנינו נוצר , כאמור, בחודש יולי 1889 , בצבעי שמן על קנבס וגודלו – סטנדרטי – 91 על 72 ס"מ , כגודל " מנת בד " שנמכרה באותם ימים לכל דורש. הציור היה בבעלותו של האספן / נדבן – ג'סטין טאנהאוזר , שתרם בשנת 1978 – חלק ניכר מהאוסף הענקי שלו – למוזיאון ה " גוגנהיים " בניו יורק שבו הוא מוצג באופן קבוע. לאחרונה, פורסם באנגליה ספר שחשף מידע חדש ומרתק על תקופת אישפוזו של וינסנט ואן גוך בבית החולים הפסיכיאטרי. לצורך כתיבת הספר בחן העיתונאי וחוקר האמנות, מרטין ביילי, את מכתביו של ואן גוך , יומן פרטי של אמן נוסף שהיה מיודד עמו ומאושפז לצדו וכן, ניתח מסמכים ארכיוניים נדירים שהופקדו למשמרת בסיפרייה של מנזר סן פול דה מוזול שבסן רמי דה פרובנס. מהתיעוד שנאסף עולה כי ואן גוך היה צלול יחסית במשך רוב שנת שהותו בבית החולים ומוקף באנשים שמצבם הנפשי גרוע משמעותית משלו. את רובם זיהה ביילי בשמם. הוא מפרט על כומר שסבל ככל הנראה מאלצהיימר , אדם עם מה שנדמה כפיגור שיכלי שחי במוסד יותר מ 45 שנים , ואיש נוסף , שעליו כתב וינסנט כי הוא : " שובר כל דבר שנקרה בדרכו וצועק כל היום ". ואולם – גם ואן גוך עצמו סבל ממשברים נפשיים חריפים בזמן אישפוזו – כך לדברי ביילי : ואן גוך ניסה להרעיל את עצמו באמצעות צבעיו וסבל מפראנוייה. כמו רבים אחרים, גם ביילי קובע בספרו כי , מן הסתם, ואן גוך לקה בהפרעה דו קוטבית שרופאי התקופה, טרם ידעו לטפל בה אז. למרות הכל, תקופת אישפוזו של ואן גוך נחשבת לתקופה פוריה במיוחד עבורו וכ 150 ציורים שצייר בשנה הזו – שרדו, ובהם כמה מיצירותיו המוכרות והחשובות ביותר , כמו : " ליל כוכבים " המפורסם. ואן גוך צייר את הנופים מחלון חדרו , פורטרטים עצמיים רבים, וגם את צוות בית החולים – ביילי זיהה באחד הציורים את הגנן שצייר ואן גוך בחודש אוגוסט 1889 , כעובד במוסד ששמו היה – ז'אן בארל. עוד מסופר בספר ,כי ואן גוך הציע לתרום כמה מיצירותיו לנזירות הקאתוליות במנזר שניהל את הסנטוריום , אך אלה, כמו גם הרופא האישי של ואן גוך , שהיה חביב עליו מאוד – סברו כי עבודותיו מטרידות מדי וסירבו לקבלן.