הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע
מישהו סיפר לי שמארק שאגאל ( 1887-1985) הצליח ב 8 חודשי עבודה – בשנת 1964 – ליצור את תקרת האופרה גארנייה בפריז ולהעניק לנו יצירת מופת שמהוה את – ״ תקרת הקפלה הסיסטינית ״ של עולם המוסיקה, המקבילה אולי לזו שיצר מיכלאנג׳לו בותיקן – 450 שנים לפניו – תקרת הקפלה הסיסטינית של סיפורי התנ״ך בותיקן . למיכלאנג׳לו שישב בעצמו ועם תלמידיו על פיגומים בגובה של עשרות מטרים – העבודה ארכה 6 שנים תמימות. שאגאל חלק את העבודה עם 8 אטליירים שהסטודיו שלהם טיפל ב 15 פרוסות שמסתכמות ביחד בשטח של 800 מ״ר של קנבס ובכמות עצומה של כ 220 ק״ג צבע שמן – ויצר נס אמנותי – מודרניסטי – של ממש. לפני כחודש – ישבתי למטה באולם , ממש מתחת לנברשת של גארנייה – על כסא מפואר המרופד בקטיפה אדומה , ובמקום להנות ממופע הבלט המודרני שחגג על הבמה , לא יכולתי שלא לבהות מעלה, מעלה – במשך כל המופע שארך כשעתיים – ולהתיק את מבטי הנדהם מהתקרה האלוהית של מארק שאגאל. כששבתי ארצה התחלתי ללמוד את היצירה המדהימה , אולי החשובה ביותר שיצר מארק שאגאל – ולהבין את גדולתה !! סיפורה של " תקרת שאגאל " החל ב 23 בינואר 1964, כאשר שר התרבות הצרפתי, אנדריי מאלרו , שעמד בראש ועדה מקצועית , בחר סופית במארק שאגאל, לצייר מחדש את תקרת האופרה , על גבי המשטח הישן שיצר אמן בשם : ז'ול לינפבו ( LENEEPVEU ) בשנת 1871. המכרז פורסם בשנת 1960 ובחירתו של שאגאל – כעבור 4 שנים – לא הייתה פשוטה. רבים טענו שזה לא יאה לתת לאמן שאינו צרפתי מלידה – את העבודה ( הטענה שהאמן – יהודי , לא הושמעה בקול רם ! ) , מה עוד שהוא נודע כמודרניסט – ובניין האופרה נחשב לניאו – בארוקי. אך השר התעקש על שאגאל ואף נתן לו יד חופשית ליצור תקרה שתוקדש לעולם המוסיקה – עם דגש חזק על תחומי האופרה והבלט שבהם עוסק ארמון גארנייה מאז הקמתו . שאגאל שהיה בעצמו חובב מוסיקה קלאסית מושבע לא התקשה לבחור ב 14 מלחיני ענק בשני התחומים שהתבקשו והחליט להעניק לכל אחד מבין : מוצרט, מוסורגסקי, וגנר, ברליוז, רמו, דביוסי, ראוול , סטרבינסקי , צ'ייקובסקי ,אדאם , ביזה,ורדי , בטהובן וגלוק – נתח מתוך פיסות הקנבס שתיכנן לעצב בסגנונו הייחודי ובצבעים מגוונים . לפיכך עוצבה התקרה החדשה בתיאור מודרניסטי של סצנות אופרה ובלט שהולחנו על ידי הקומפוזיטורים המהוללים הללו . את הפאנל המרכזי – לב העוגה – שבו נעוצה נברשת הענק שגם עליה יסופר, החליט שאגאל לתת למלחין כריסטוף ויליבלד גלוק ( 1714- 1787) , מלחין בוהמי-גרמני, שהאופרה הגדולה שכתב בשנת 1762 ושמה : אורפיאוס ואאורידיקה , הייתה מאוד אהובה על שאגאל. הוא בחר לתאר על פני משטח אדמדם – צהבהב , סצנה יפה מתוך האופרה שמתארת את הסיפור המיתולוגי על המשורר אורפיאוס שאיבד את רעייתו האהובה וקיבל מהאלים הזדמנות נוספת להשיבה לחיים . בציור שעל התקרה היא נראית כשהיא פורטת בלירה ( LYRE ), הכלי האהוב על אורפיאוס , ומלאך מגיש לצמד – פרחים . לצערנו – הנברשת הגדולה – שבמרכז התקרה – מסתירה מעינינו את מרביתו של הסיפור המצוייר היפיפה . הנברשת עצמה – עוצבה בעת הקמת הארמון על ידי אדריכל הפרוייקט , שארל גארנייה ( 1825-1898 ) בכבודו ובעצמו . היא עשויה מ 7 טון של ברונזה וקריסטל , ועלותה בשנת 1875 – כשנוצרה ונתלתה בלב תקרת האולם הראשי של הארמון – הייתה 30,000 מטבעות של פרנקים צרפתיים מזהב טהור . סכום עתק לכל הדיעות ,דאז . הסיפור המרתק שקשור לנברשת ( ה CHANDELIER ) קשור באירוע דרמטי שהתחולל ב 20 במאי שנת 1896, כאשר – בדיוק בשעה 20:57 בערב, בעיצומו של ביצוע של האופרה : HELLE של המלחין הצרפתי, אטיין ג'וזף פלוקה ( FLOQUET ) – אופרה לירית טראגית, שהוצגה לראשונה בשנת 1779 – ניתקו שתי משקלות- נגד , במשקל של כ 360 ק"ג כל אחת ,שייצבו את הנברשת הענקית ונפלו על הקהל. צופה אחד נהרג וכ 30 נפצעו . בעקבות האירוע – רשם , האמן ( סופר וצייר ) גסטון לארו ( LEROUX ) רישום שמתאר את האסון – בתוך הרומן שלו – שנקרא : " פאנטום האופרה " . זה היה רומן אימה גותי , בלשי, שעסק באהבתו האובססיבית/טראגית של גאון מעוות צורה , שחי במרתפי האופרה של פריז , לזמרת אופרה יפה ומוכשרת – וברומן של לרו , נקשרת – " הפלת הנברשת " על ראשי הקהל – כנקמה על אהבתו הנכזבת… הרומן – הוליד עד כה : אופרה, בלט ומחזמר רב מכר ותפוצה של אנדרו לויד ובר. בפאנל הצהוב – זהוב שבתחתית תצלום התקרה , מתאר שאגאל שתי יצירות בלט ענקיות ! " אגם הברבורים " של צ'ייקובסקי – ו " ג'יזל " של אדאם . במחצית הפרוסה שמוקדשת לאגם הברבורים מתוארת נערה/ברבור שטה באגם כחלחל , שעונה לאחור כשהיא אוחזת בזר פרחים ומעליה – מלאך / מוסיקאי – מופתע – כשראשו וגופו משולבים בתוך דימוי של כלי נגינה . לג'יזל מקדיש שאגאל את ריקוד האיכרים מתחת לעצים , ביער, בכפר – סוף המערכה הראשונה של הבלט המצויין הזה . למותר לציין , כי גם סיפורה של ג'יזל – המבוסס על רומן של היינריך היינה , מתאר את הסיפור הנצחי של אהבה נכזבת . לא אוסיף לפרט מיקומים כדי לא לייגע את קוראי יתר על המידה , אך אציין : כי ל " כרמן " של ביזה " – על רקע אדום – מוקדש דימוי של מלחמת שוורים , ומינוטאור ( מפלצת מיתולוגית של יצור כילאיים – חציו גבר, חציו שור ) שאוחז בגיטרה . ליוצר האופרות הגדול , ורדי – על רקע צהוב – מוקדשת סצינה מתוך " לה טראוויאטה " , אופרה שמבוססת על הרומן הענקי – " הגברת עם הקמליות " של אלכסנדר דיומא הבן , שנכתב בשנת 1848 – שוב אהבה נכזבת , הפעם בין אלפרדו וויולטה . אביו של אלפרדו , מונע את הקשר כי הוא מאוהב בה בעצמו . הוא מבקש את סליחתם של בני הזוג , רק כאשר ויולטה מתה בזרועות אהובה . למוסורגסקי , מקדיש שאגאל – על רקע כחול – את " בוריס גודונוב ". הצאר יושב במרכז כשהכתר לראשו, ומעליו מרחפת דמות מפלצתית מכונפת ( " פניקס " ?? ) שראשה מופנה לאחור ובפיה כלי נשיפה . בלב הפאנל – בירוק – מראה מטושטש של העיר מוסקבה . ועל רקע כחלחל בהיר – " חליל הקסם " של מוצרט . מלחין אהוב במיוחד על שאגאל . מלאך ענקי בשמיים וציפור מנגנת – כדימוי לפפגנו, שהוא : " איש הציפור ". ריכארד ואגנר – מיוצג באמצעות סצנה מתוך האופרה הגדולה שלו : " טריסטאן ואיזולדה ". אגדה רומנטית /טראגית על אהבה וניאוף בין אביר קורני בשם טריסטאן ונערה בשם : איזולדה , שמיועדת להינשא למלך קורנוול . טריסטאן – שאמור להוביל את הנערה – בספינתו – אל הארוס שלה, מתאהב בה – ורוצח את המלך . היא זועמת ומשקה אותו בשיקוי תרעלה – שמסתבר שהוא דווקא : שיקוי אהבה . הרומן המטורף הזה נכתב על ידי סופר בשם גוטפריד פון שטראסבורג במאה ה 12 , ונחשב לאחד מגדולי היוצרים הגרמניים בימי הביניים , והפך לאופרה הגדולה ביותר של ואגנר ! . להקטור ברליוז מקדיש שאגאל – פס ירוק – בסצנה מתוך : " רומיאו ויוליה ", שבה נראים זוג הנאהבים עם ראש של סוס שמסמל – משום מה – דימוי קבוע של " אהבת אמת " בציוריו של מארק שאגאל . עוד מקדיש שאגאל פיסה יפה – על רקע לבנבן – לז'אן פיליפ רמו ( 1683 – 1764 ) שהיה מוסיקאי פחות מפורסם , אך נחשב לתאורטיקן מוסיקה צרפתי גדול ומוכר – יצירתו המתוארת על תקרת האופרה – אינה מוכרת ומעוררת סקרנות . לקלוד דביוסי – על רקע כחול – מעניק שאגאל – פיסה רחבה – לכבוד האופרה הגדולה ביותר שהלחין : " פליאס ומליסנד " ( PELLEAS AND MELISANDE ׂ) שמבוססת על מחזה הדגל של מוריס מטרלינק משנת 1902 – מחזה סימבוליסטי – שמתאר את סיפורו של משולש אהבה – בין גולו ומליסנד, הנשואים כחוק , והאח הצעיר של גולו – פליאס – שפורם את קשר האהבה שביניהם בחבלי מוות . המלחין מוריס ראוול , מיוצג על תקרת האופרה של שאגאל ( שנקראת בצרפתית : LE PLAFOND DE CHAGALL ) בבלט שהלחין עבור להקת הבלט רוס של פריז , שנוהלה על ידי סרגיי דיאגילב הגדול – " דפניס וכלואה " . במקור : רומן יווני עתיק מהמאה ה 4 שמספר על אהבתו של רועה צאן כפרי לבת רועים באי היווני , לסבוס . ולמלחין – איגור סטראבינסקי – מקורבו של דיאגילב , מקדיש שאגאל – פיסה רחבה במיוחד על רקע משולב : אדום , כחול וירוק . ומתאר – סצנה מתוך : " ציפור האש ". דווקא כאן טורח מארק שאגאל להכניס את עצמו לגוף ציור התקרה . הוא מצייר את עצמו כשהוא נראה בצד שמאל למעלה ופלטת הציור שלו בידו . צמודה אליו ציפור ירוקה . מימינו – מלאך / מוסיקאי – שמנגן בצ'לו שהוא בעצם הגוף שלו . מתחתיהם – צריחי כנסיות וגג של טירה קסומה וציפור אדומה – כנראה , ציפור האש, חגה מטה כמאיימת – לכיוונם של בני זוג . עוד בסצנה – זוג איכרים שנישא זה עתה ואיכר נוסף שנושא סל גדול ועמוס בפירות על ראשו – ותזמורת מנגנת לכבוד כולם . ולסיום – על רקע כחול וירוק – מחווה לאופרה האחת והיחידה שהלחין בטהובן – " פידליו " – בסצנה יפה שבה נראה צעד תנועה של ליאונורה כלפי ה " קאבלייר " ששולף באצילות את חרבו . התקרה של מארק שאגאל – נחשפה ב 23 בספטמבר 1964 בסיומו של קונצרט שכלל סדרת סימפוניות של וולפגנג אמדיאוס מוצרט , שהיה המלחין הקלאסי האהוב ביותר על האמן שזכה לתהילת נצח בזכות יצירתו זו . ואי אפשר לסכם פוסט רחב יריעה שכזה מבלי לומר מספר מילים על ההיסטוריה של הארמון שבו נמצאת התקרה של שאגאל. בניית בית האופרה של פריז הייתה ביוזמתו האישית של נפוליון ה 3 בשנת 1861. נפוליון ה 3 בחר בעצמו באדריכל שארל גארנייה לתכנן ולבנות את בית האופרה היפה ביותר בעולם ! ההקמה נמשכה משנת 1862 ועד שנת 1875. באולם כ 2000 מושבים !! גארנייה עיצב את הארמון בסגנון מעורב שעיקרו מכונה כיום : " ניאו בארוק ". הוא גם עיצב במו ידיו את הנברשת הגדולה שתלוייה עד היום בלבה של תקרת שאגאל. בתום הבנייה של הארמון המרהיב התגלע סיכסוך בין האדריכל הגאון לבין פרנסי פריז , והם אף לא טרחו להזמין אותו לאירוע הפתיחה של ארמון האופרה שנקרא עד היום על שמו : " ארמון האופרה – גארנייה ". טקס חנוכת האופרה התקיים ב 5 בינואר 1875 – ושארל גארנייה הגדול נאלץ לרכוש כרטיס כדי להאזין ולצפות במופע הבלט הראשון שהוצג באולם . גם נפוליון השלישי שמת שנתיים קודם – לא זכה להשתתף באירוע ומי שגזר את הקופון היה לא אחר מאשר – ז'ורז' אז'ן האוזמן – האדריכל האגדי של המרכז החדש של העיר פריז – שהפך את בית האופרה לגולת הכותרת של יצירתו האדריכלית בעיר. בטקס הגאלה של הארמון הופיעה להקת הבלט של האופרה של פריז ואורחי הכבוד היו: מרשל מקמאהון , ראש עיריית לונדון ומלך ספרד – אלפונסו ה 12.
65אמיר גבע, אימראן שֵׁיך and 63 others26 CommentsLikeComment
