הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע
בתחילת שנת 1925 ביקר פבלו פיקאסו את ידידו , סוחר האמנות , פייר לואב ( 1897-1964 ) בגלריה שלו – PIERRE , שמצויה ברחוב בונפרטה 18 , ברובע הלאטיני של פריז . הם שוחחו על הא ועל דא – ולא בכדי , גם על חלוף הדאדא , ופייר סיפר לפיקאסו , כי הוא נעתר לבקשתם של מייסדי התנועה הסוריאליסטית החדשה , שנוסדה על חורבות הדאדא – לקיים את תערוכתם הראשונה אצלו בגלריה . פיקאסו היה מיודד עם רבים מחברי התנועה , שאף נקראה על שמו של מחזה אוונגרדי , בשם : ״ סו ריאל ״ ( מעל המציאות ) שכתב ידידו הקרוב , המנוח , גיום אפולינר ( 1880- 1918 ) – משורר ומחזאי מחונן – אך הוא עצמו בחר שלא להצטרף לתנועה על אף שאהב את הכיוון אליו פונה אמנותם של חבריה , אך לא התחבר לפילוסופיה שמסתתרת בין יסודותיה של התנועה . פייר הציע לו להצטרף כאורח למציגים בתערוכה שמועדה טרם נקבע אז ופיקאסו נענה בחיוב . בדרכו החוצה , נעצר בתדהמה מול ציור פסטל של אדגר דגה ( 1934-1917 ) שהוצג למכירה בגלריה . הציור , שנקרא: ״ 3 רקדניות בירוק ״ שנוצר בשנת 1878 הקסים אותו – והוא החליט בו במקום ליצור עבור התערוכה הסוריאליסטית הראשונה – יצירת מחווה לדגה , שמת שמונה שנים קודם לכן . ב 17 השנים הראשונות לשהותו בפריז וב 17 השנים האחרונות לחייו של אדגר דגה – התגוררו ופעלו פיקאסו הצעיר ודגה הקשיש במונמרטר , במרחק של פחות מ 200 מטרים זה מזה . אך למרבה צערו של פיקאסו – הם לא נפגשו מעולם . מאחר ומועד התערוכה טרם נקבע – פינה פיקאסו זמן לקראת סוף פברואר 1925 ובזמנו החופשי החל לשרבט את האינטרפרטציה שלו ל 3 הרקדניות של דגה – בקווים סוריאליסטיים . כוונתו הייתה לחקות בעדינות מירבית את אהבת היופי ואת התנועה המלבבת של רקדניות הבלט – שכה משכו , להערכתו , את דגה עצמו – שהעריץ יופי – אך מעולם לא נראה בחברת נשים , לא נישא אף פעם – ומת ערירי , חולה ועיוור כמעט לחלוטין . אך כעבור מספר ימים – הוכה פבלו פיקאסו בהלם נורא . ב 1 במרץ 1925 – קיבל הודעה מזעזעת על כך שחברו הותיק ראמון פיצ'ו ( 1871-1925 ) מת לפתע מדום לב בלתי מוסבר בעת שבילה בחופשה עם רעייתו , ז'רמיין גרגאלו פלורנטין פיצ'ו ( 1880 -1948 ) על שפת הים בנורמנדי . מותו הפתאומי של פיצ'ו שינה בו במקום את גישתו של פיקאסו לציור " 3 הרקדנים " שהוא תיכנן . כי המחשבה על בני הזוג ראמון וז'רמיין עוררה אצלו מיד את הזיכרון העגום והקשה לאירוע הטראומטי בחייו שאירע בפריז ב 17 בפברואר 1901 ( כ 24 שנים קודם למותו של פיצ'ו שעליו התבשר זה עתה ) – על אף שלא נכח בו – מאחר ומספר ימים קודם לכן שב לברצלונה לביקור קצר . זה היה האירוע הטראגי שעורר אצל פיקאסו את " התקופה הכחולה " שלו . חברו הטוב עמו הגיע מברצלונה לחלום ביחד על קריירה בפריז – קרלוס קאסאגמאס ( 1881-1901 ) יצא לבלות כהרגלם המשותף בבית הקפה המפורסם : " ל'היפודרום " ( שמוכר כיום כ " לה קפה דה לה רוטונדה " ) , במונפרנאס . שהבעלים שלו , פרנסואה ליביון , נהג לאפשר לאמנים הצעירים לשבת שם שעות ולשתות . רבים מהם – מורעבים ומרוששים היו משאירים אצלו ציור , במקום כסף . בסביבות 10 בלילה הצטרפה גם ז'רמיין לחבורה . היא נודעה כדוגמנית ומודליסטית מצודדת מאוד וקרלוס היה מאוהב בה עד עומק נפשו אך לא זכה לתשומת לב של ממש מצדה . היו ציחקוקים והרבה אביסינת נשפך בגרונם של הצעירים – וכעבור כשעה נוספת – הצטרף לשולחן גם ראמון פיצ'ו שהיה מבוגר מקרלוס בעשור שלם , נראה גברי מאוד וגילה ביטחון עצמי רב . במהלך הערב היה קל להבחין כי ראמון וז'רמיין מגלים עניין בולט זה בזו . בשלב מסויים קרלוס שמן הסתם כבר היה שיכור כלוט , קם על רגליו בזעם , פלט מספר משפטים מגומגמים – שלף אקדח וירה לכוונם של בני הזוג שפלירטטו ללא הרף . הוא כנראה החטיא . מישהו מהם נשרט קלות – אך מיד לאחר מכן – כיוון קרלוס את קנה אקדחו לרכתו הימנית וירה בעצמו למוות . אהבה נכזבת . מוות טראגי . כשנודע לפיקאסו על מותו הנורא של חברו ( עמו התגורר בדירונת קטנה במונמרטר ) הוא שב מיד לפריז . הוא התקשה לסלוח לעצמו על כך שלא ייחס חשיבות מספקת לדיכאונות של חברו שמקורם היה באהבה אובססיבית – נכזבת לנערה . עד מהרה יצר פיקאסו בזה אחר זה שני ציורים מדהימים שבהם תיאר את מותו של קאסאגמאס ואת קבורתו . ואז החלה התקופה הכחולה שבה צייר פיקאסו עשרות ציורים נפלאים – אך עצובים , קודרים וכחולים למראה . לעומת זאת – יחסיו עם בני הזוג ז'רמיין וראמון – התגבשו לכדי חברות קרובה . הם נישאו זה לזו והמשיכו בחייהם . כאשר פיקאסו צייר בשנת 1907 את " העלמות מאביניון " הוא בחר בז'רמיין לדגמן כאחת מחמש העלמות , לצדה של בת זוגו דאז , פרנן אוליבייה – ראמון פיצ'ו עצמו הפך לאמן מוכשר ומצליח . והם שמרו על קשר קבוע . מספרים כי פיצ'ו היה המנטור המוקדם של סלבדור דאלי בן ה 10 כאשר פגש אותו בחוף של קאדאקס שבקטלוניה בשנת 1914 . מותו הפתאומי ובטרם עת של פיצ'ו בגיל 54 – היכה בפיקאסו כברק – ומאותו רגע – במקום לתאר בציור הסוריאליסטי שלו גירסא משלו שתגלם את נועם הריקוד האלגנטי בנוסח אדגר דגה – שהחשיב את ריקוד הבלט כ " פיסגת האמנות " – פנה פיקאסו לתאר בציורו – 3 רקדנים המגלמים תפקיד של גיבורים טראגיים בסצנה אלימה במיוחד של אהבה נכזבת – המסתיימת באלימות רצחנית . ב 1 באפריל 1925 – קיים הגלייריסט פייר לואב בגלריה שלו – תערוכה שהוקדשה בשלמותה לצייר הקטלאני, חואן מירו ( 1893-1983 ) , יליד ברצלונה – שהיה חבר בתנועה הסוריאליסטית . פבלו פיקאסו הגיע בערב פתיחת התערוכה כדי לכבד את שני חבריו – הצייר מירו ובעל הגלרייה – פייר. הוא סיפר לשניהם על הציור הקשה לעיכול שיצר ועל הנסיבות המזעזעות ליצירתו , ושניהם עודדו אותו להציג את הציור בתערוכה הסוריאליסטית שנועדה להיפתח בגלריה PIERRE בנובמבר 1925. בתערוכה השתתפו : ג'ורג'יו דה צ'ירוקו, האנס הארפ, מקס ארנסט, פול קלי, מאן ריי, אנדרה מאסון , חואן מירו ופבלו פיקאסו עצמו – והיא הוכתרה בהצלחה רבה . הציור " 3 הרקדנים " של פיקאסו עורר עניין רב וזכה לביקורות מצויינות , ואף הוכתר כ " ציור מופת " סוריאליסטי . זהו ציור גדול : 215 על 142 ס"מ . נחתם ע"י פבלו פיקאסו ב 25 ביוני 1925. שמו המקורי : LES TROIS DANSEUSES והוא מוצג מאז שנת 1965 באופן קבוע ב " טייט בריטיין " לונדון . בגדול – אדגר דגה ופבלו פיקאסו מייצגים פחות או יותר את דמותם של " הזוג המוזר " במחזה סוריאליסטי הזוי.. כי על פניו – האמנות שלהם שונה לגמרי . ובכ"ז – בתערוכה שנקראה : PICASSO LOOKS AT DEGAS שהתקיימה בשנת 2010 ב " קלארק ארט אינסטיטיוט " , הממוקם בויליאמס ארט קולג' ׁ ( שנוסד בשנת 1793 ) כקולג' פרטי יוקרתי לאמנות בויליאמסטון , מסצ'וסטס – על סמך מחקר יסודי ונפלא של הקולג' , בהדרכת פרופ' ( אורחת ) אליזבט קאולינג , מומחית להיסטוריה של האמנות באוניברסיטה של אדינבורג, סקוטלנד – ובשיתוף עם מוזיאון פיקאסו, ברצלונה – נחשפו אלמנטים דומים ביצירותיהם של שני האמנים פורצי הדרך שמתו בהפרש של כמעט 60 שנה זה מזה . הובלט כי שני האמנים סירבו כל ימיהם להיות מתוייגים . דגה שנא להיקרא בשם הנלעג לדעתו – " אימפרסיוניסט ". הוא גם פסל על הסף את הפרקטיקה שהפכה אצלם לסמל : EN PLEIN AIR – האקט של PAINTING OUT DOORS והעדיף לצייר תמיד בסטודיו שלו . למעשה – דגה התבטא כ " אנטי אימפרסיוניסט " לא פעם כמעט בסגנון של מבקרי האמנות שבזו לתנועה ולחבריה . חברותו האישית הקרובה עם אדואר מאנה ומארי קאסאט – קשרה אותו לקבוצה על בסיס אישי – וכן " השנאה המשותפת לממסד האמנותי " – חיברה בין כולם . הוא התחנך בכיוון של צייר היסטורי – ניאו קלאסי – ובכ"ז – הציג עם האימפרסיוניסטים ב 7 מתוך 8 תערוכות שהתקיימו בין השנים : 1874 ו 1886 . הוא אף היה ממארגני התערוכות הללו . לאחר מכן, ניתק בהדרגה את המגע שלו מרוב חברי התנועה . אחרון חבריו – פייר אוגוסט רנואר סיפר : " הוא התנהג כלפי מרבית חברינו ברשעות ובהתנשאות ורובם ככולם היפנו לו עורף " – לבסוף , גם רנואר עצמו לא יכול היה לשאת את ההתפרצויות הבלתי צפויות של דגה והקשר ביניהם נותק כמעט לחלוטין . גם פיקאסו אהב לצייר רק בתוך הסטודיו שלו ולא בחוץ. בבתי קפה הוא רשם לכל היותר – רישומים שטחיים בקו אחד . גם הוא כמו דגה – סירב להיות מתוייג . הקוביזם היה ללא ספק סגנון אוונגרדי שיצר מהפיכה בציור ובפיסול . ז'ורז' בראק ופבלו פיקאסו עבדו ביחד על כל שלבי האמנות הזו מ 1907 ועד 1914 / פרוץ מלחמת העולם הראשונה . ב 1908 – קיבע מבקר אמנות צרפתי בשם : לואי ווקסל את השם " קוביזם " לאמנות שלהם – כי דימה לראות על הקנבסים שיצאו מתחת לידיהם – פירוק של אובייקטים לקוביות . פיקאסו שנא את הכינוי הזה לאמנותו ומעולם לא השתמש בו . הוא גם לא הסכים מעולם שיכנו אותו סוריאליסט . חבריו בתנועה , ובהם : ז'אן קוקטו , מרסל דושאן , והצלם – מאן ריי – ידעו כי הוא תמיד לידם – אך לא עמם . בשנת 1928 – הוצגה התערוכה השניה של הסוריאליסטים והפעם בגלריה : AU SACRE DU PRINTEMPS ׁ( " פולחן האביב " ) , אף היא בגדה השמאלית של הנהר – שהייתה בבעלותו של ז'אן האנס אפנברגר סיבינסקי ( 1884-1950 ) – סוחר אמנות ו…. קומפוזיטור ! פיקאסו לא השתתף בתערוכה . יחד עם זאת – במחקר שבוצע ב " קלארק " נחשף כי פבלו פיקאסו קיבל בהחלט השראה מסויימת מעבודותיו של אדגר דגה דווקא בשנותיו האחרונות – בשנות ה 60 רכש פיקאסו מספר הדפסי מונוטייפים מתוך הסדרה של דגה שנקראה : CELESTINA ותיארה באופן הומוריסטי/סרקסטי ודי מבזה את חיי הבנות הצעירות שעובדות ב BROTHEL – סדרה שאינה מוסיפה כבוד מיוחד לא ליוצר ולא לאמן שקיבל השראה מעבודותיו .
