אי־אפשר לעסוק במעבר מן העולם הקלאסי אל המודרנה מבלי להתעכב על דמותו הכבירה של פרנסיסקו גויה (1746–1828) – אמן שביצירתו מתכנסים הרוקוקו, הנאורות, האימה הפוליטית והולדת המבט המודרני הביקורתי.
גויה נולד בכפר פואנדטודוס שבחבל אראגון בספרד. בגיל צעיר עבר לסרגוסה והחל ללמוד אצל הצייר המקומי חוסה לוסאן, שהכשיר אותו במסורת הבארוק המאוחרת והעתקת תחריטים.
בשנות העשרים לחייו נסע לרומא – מסע כמעט הכרחי לכל אמן בן התקופה – שם נחשף לציור הקלאסי ולאידיאל האקדמי. עם שובו לספרד קיבל הזמנות לעיטור כנסיות, ובהמשך הוזמן למדריד לעבוד כמעצב קרטונים (רישומי הכנה) לשטיחי קיר עבור המפעל המלכותי.
במדריד התחבר לגיסו, הצייר פרנסיסקו באיו, שהיה קשור לחצר המלוכה. דרך קשר זה התקרב גויה לאליטה הספרדית, וב־1786 מונה לצייר חצר רשמי של המלך קרלוס השלישי, ובהמשך שירת גם תחת שלטונו של קרלוס הרביעי.
שנת 1793 סימנה תפנית דרמטית: מחלה קשה הותירה אותו חירש לצמיתות. הבידוד וההתכנסות הפנימית שינו את עולמו – ומאותו רגע החלה יצירתו להעמיק, להחשיך ולהפוך לביקורתית וחושפנית.
גויה עבד במגוון רחב של טכניקות:
שמן על בד – בדיוקנאות החצר המפורסמים ובציורי ההיסטוריה.
תחריט ואקווטינטה – בסדרות גרפיות כמו Los Caprichos ו-The Disasters of War, שבהן פיתח שפה טונאלית עשירה של אור וצל באמצעות חומצה ולוחות נחושת.
ציורי קיר בטכניקה מעורבת – במיוחד ב"ציורים השחורים", שצוירו ישירות על קירות ביתו.
רישום בדיו, עיפרון וגיר שחור – אמצעי אינטימי וחושפני במיוחד.
ייחודו הטכני אינו רק בשליטה בחומר, אלא ביכולת להשתמש בו כביטוי פסיכולוגי: משיכות מכחול חופשיות, פירוק צורה, אזורים כמעט מופשטים של צבע כהה – כל אלה הקדימו את זמנם.
ציור זה, שנוצר ב־1814, מתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדים בידי חיילי נפוליאון לאחר המרד במדריד.
במרכז התמונה ניצבת דמות בלבן, ידיה פרושות כצלב – מחווה נוצרית מובהקת – אך פניו אינן אידאליות אלא אנושיות, מבוהלות. מולו שורת חיילים אנונימיים, גבם אלינו, מכונות ירייה קרות וחסרות פנים.
הציור נוצר לאחר נסיגת הצרפתים מספרד, והיה ניסיון לתעד את הזוועה ואת סבל העם. אין כאן הירואיות קלאסית; אין תהילה צבאית. יש אור פנס אכזרי, דם, ופחד. גויה אינו מהלל מלחמה – הוא מוקיע אותה.
היצירה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הציור הפוליטי המודרני והשפיעה עמוקות על אמנים כ־אדואר מאנה ועל פבלו פיקאסו, במיוחד ב"גרניקה".
בשנותיו האחרונות, בביתו שכונה "בית החרש", יצר גויה את סדרת ה"ציורים השחורים" – חזיונות קודרים של טירוף, אמונה תפלה ופחד קיומי. כאן מתגלה אמן מודרני לחלוטין: הצבע מרוסק, הדימויים סיוטיים, והאדם קטן וחסר אונים.
גויה הוא צומת היסטורי:
האמן כעד מוסרי – לא משרת החצר בלבד, אלא מבקר חריף של חברה, דת ופוליטיקה.
מעבר מהאידאל אל הפסיכולוגי – פני האדם אינן מסכה ייצוגית אלא חלון לנפש.
מבשר המודרניזם – האקספרסיוניזם, הריאליזם הביקורתי והאמנות הפוליטית שואבים ממנו השראה.
שחרור המכחול – טיפול חופשי בצבע ובמרקם, המנבא את המאה ה־19 וה־20.
גויה לא רק צייר ספרדי דגול, אלא אמן שחצה את גבולות זמנו. הוא החל כרוקוקו חינני וסיים כאמן כמעט אקספרסיוניסטי – מסע אישי שהפך למסע של האמנות כולה, מן החצר המלכותית אל עומק התודעה האנושית.
