הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. הציור שלפנינו נחשב ל ״ יצירת המופת ״ הראשונה , של אדואר מאנה ( 1832-1883 ) בזכות היותו פורץ דרך – ויש המייחסים לציור הזה , על אף שהוא ריאליסטי לחלוטין , את בשורת המודרניזם . הציור נקרא : ״ מוסיקה בגני הטוליירי ״ , והוא נוצר על ידי מאנה בשנת 1862 , כשהצייר היה בן 30 והוא מוצג כיום במוזיאון ה ״ נשיונל גאלרי ״ המפורסם בלונדון . זהו ציור בצבעי שמן על גבי קנבס שגודלו : 118×76 ס״מ. חשיבותו של הציור מנומקת באופנים שונים . קודם כל – הציור נחשב לציור הראשון בהיסטוריה של האמנות שעוסק בנושא מובהק של ״ מודרן סיטי לייף ״ . הציור מתאר אירוע מוסיקלי שמתקיים ביום ראשון כלשהו בבוקר , על מדשאת גני טוליירי בפריז . התזמורת שאינה נראית בכלל בציור , מנגנת , מול קהל נכבד ואופנתי במיוחד שמתכנס כדי להאזין למוסיקה קלאסית . אבל , הציור נחשב למהפכני בעיקר , לא רק בשל עיסוקו בנושא ניהול הפנאי של פריז העכשווית ( במונחי אמצע המאה ה 19 ) – נושא שהפך לבולט במיוחד גם בהמשך הקריירה של אדואר מאנה למשך שארית ימי חייו הקצרים ( הוא מת בן 51 בלבד לאחר שחלה בעגבת ) – אלא בזכות העובדה שאנו מבחינים בקרב הקהל שמתואר – על גבי הקנבס – דמויות מוכרות בחברה הפריסאית – שמזוהות בודאות וניתן לראות סימון מפורט שלהם באינטרנט , ובהם : המשורר הנודע , שארל בודלייר ( 1821 – 1867 ) , המוזיקאי , כותב האופרטות המפורסם , ז'אק אופנבך ( 1819-1880 ) , צייר הפרחים הגדול , אנרי פנטין – לאטור ( 1836-1904 ) , הסופר והמשורר , תאופיל גוטייה ( 1811-1872 ) , אחיו של הצייר , אז'ן מאנה ( 1833-1892 ) ואדואר מאנה עצמו . למותר לציין כי היצירה זכתה לתשומת לב ביקורתית וציבורית ניכרת – רובה שלילית . במילותיו של אחד מהביוגרפים העיקריים של מאנה : " קשה לנו לדמיין את עוצמת הזעם שעוררה היצירה כשהיא הוצגה " . לא היה מקובל אז כלל וכלל שצייר יציג בציור שלו את המעגל החברתי הפרטי שלו במקום להציג ולתאר גיבורים קלאסיים , אייקונים היסטוריים או אלים מהמיתולוגיה היוונית או הרומית – ובעיני האקדמיה – הציור נחשב כמאתגר ואף מתגרה ומבזה את ערכם וחשיבותם של אותם גיבורים בעצם ניסיונו של האמן להעלות ולהחשיב את חבריו , בני דורו – כשווים לגיבורים הקלאסיים במעמדם , רמתם וחשיבותם . לגבי יכולתו האמנותית של האמן – מרבית המבקרים סברו כי משיכות המכחול של מאנה היו גסות במכוון וחלק מהם אף קראו להרוס ולהשמיד את הציור . אחד מהיוצאים הבולטים להגנתו של הצייר והציור יוצא הדופן שלו , היה , דווקא , הצייר הגדול , אז'ן דלקרואה ( 1798 – 1863 ) שהיה נערץ במיוחד על מאנה . למרות התגובה השלילית ברובה , המחלוקת עשתה " טוב " לאדואר מאנה והפכה אותו לבעל שם ידוע בעיר ואת המשך פריצת הדרך שלו לקראת " בשורת המודרניזם " הוא הוסיף לעשות בסגנון ריאליסטי לחלוטין – תוך נגיעה אמיצה בתכנים שהאקדמיה לא היתה יכולה לקבל אז . לשיא דרכו כמאתגר סדרתי של האקדמיה השמרנית הגיע מאנה כעבור שנה , ב 1863 , כאשר הציג בזה אחר זה את ציוריו המפורסמים : " ארוחת צהריים על הדשא " ו " אולימפיה " . מאנה הוסיף לפסוע בדרכו בין ריאליזם לקדם מודרניזם במשך מספר שנים . בשנת 1866 שב לצייר דיוקנאות באופן ריאליסטי טהור – אך מקומו כפורץ הדרך למודרניזם לעולם לא יישכח .
