אוטו אונגר – החרט מן האפלה, שהאיר את דמות היהודי באירופה הבוערת
אוטו אונגר (Otto Ungar) נולד בשנת 1901 בווינה, בירת התרבות והאמנות של האימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל צעיר גילה נטייה חזקה לאמנות הפלסטית, ובעיקר לרישום, תחריט וגרפיקה. הוא למד באקדמיה לאמנויות יפות בווינה, שם התוודע לעולם הדפוס האמנותי – חיתוכי עץ, תחריטים ויצירת הדפסים – תחום שבו הפך לאמן מרכזי ומוערך.
כיהודי אוסטרי, אונגר חי ופעל בעידן של התעוררות תרבותית יהודית, אך גם בתקופה של אנטישמיות גוברת. עבודותיו הרבות התרכזו בדיוקנאות של דמויות יהודיות, נופים עירוניים של עיירות יהודיות במרכז אירופה, וסצנות מחיי היומיום של יהדות מזרח אירופה – בתי מדרש, בתי כנסת, רחובות יהודיים, דמויות של לומדים, עוברי אורח, ומוכרי ספרים.
שפתו האמנותית של אונגר הייתה חריפה, רגישה, מלאה הבעה ודיוק אנושי נדיר.
בציוריו וחריטותיו ישנה עין של אתנוגרף, אך גם נשמה של משורר. דמויותיו תמיד מביטות הצידה, שקועות בעולם פנימי, כאילו קולטות שהן צופות בשקיעת התרבות שלהן.
עם עליית הנאצים לשלטון והסיפוח האוסטרי לגרמניה הנאצית ב-1938, החלה רדיפה ישירה נגד יהודי אוסטריה. אונגר ומשפחתו ניסו להימלט, אך לא הצליחו. הוא גורש לגטו טרזיינשטט (Theresienstadt), שם המשיך לצייר ולתעד, ככל יכולתו, את החיים בגטו.
בטרזיינשטט הפך אונגר לצייר של תיעוד ההישרדות.
הוא יצר דיוקנאות של אסירים, סצנות מהרחוב, ובעיקר הדפסים ושרטוטים של מציאות תחת טרור. על אף התנאים הקשים והצנזורה הגרמנית, הצליח אונגר להחביא חלק מיצירותיו – רבות מהן נמצאו אחרי המלחמה ומהוות עדות חזותית נדירה על חיי הרוח של יהודי הגטו.
ב־1945, עם סיום המלחמה, התגלה כי אונגר לא שרד. הוא נרצח בשואה, כנראה במחנה ההשמדה אושוויץ או בטרזיינשטט, בסמוך לסיום המלחמה.
הוא נמנה עם האמנים המרכזיים של יהדות מרכז אירופה שיצרו תיעוד חזותי של תרבות שנכחדה.
סגנונו משתייך לזרם של גרפיקה אקספרסיוניסטית מודרניסטית עם שורשים מסורתיים, בהשפעת אמני "האסכולה היהודית של פריז", אך עם ניחוח וינאי-מזרח אירופי.
יצירותיו נחשבות כיום לנדירות ובעלות ערך תרבותי והיסטורי עליון.
עבודותיו הוצגו לאחר מותו במספר תערוכות חשובות, ביניהן:
תערוכות הנצחה לאמנות מגטו טרזיינשטט במוזיאונים בווינה, פראג ותל אביב.
מוזיאון היהדות בברלין כלל עבודות שלו באגף שהוקדש ל"אמנים שנמחקו".
תערוכות קבוצתיות שהוקדשו לאמנות יהודית לפני השואה, וכן אוספים של אמנות גולה והשמדה.
אוטו אונגר לא זכה לראות את עבודותיו מוערכות בעולם האמנות, אך הן ממשיכות לחיות – כזיכרון צורב, כחזון אסתטי, וכעדות לדמות היהודי-היוצר – שלעולם לא נעלמה.
