אליזבת לואיז ויז'ה לה-ברון — דיוקן של עוצמה, חן ואמנות נשית פורצת דרך
אליזבת לואיז ויז'ה לה-ברון (Élisabeth Louise Vigée Le Brun, 1755–1842) הייתה אחת הדמויות החשובות והמסקרנות ביותר באמנות הצרפתית של המאה ה־18 — ציירת שהצליחה לפרוץ גבולות מגדריים ולהשאיר חותם באמנות הפורטרט האירופית.
בתו של צייר, ויז'ה לה־ברון החלה לצייר מגיל צעיר, ובגיל 15 כבר קיבלה הזמנות לפורטרטים מקרב האצולה הפריזאית. היא הפכה לציירת החצר של מארי אנטואנט — תפקיד יוקרתי אך גם רגיש, במיוחד בשנים שקדמו למהפכה הצרפתית. דמותה של המלכה כפי שציירה אותה ויז'ה לה־ברון – אנושית, רגישה ועם זאת אצילית – השפיעה על דימוי המלכה בדעת הקהל עד היום.
לאחר פרוץ המהפכה נאלצה לברוח מצרפת, ובמשך שתים-עשרה שנים נדדה באירופה – באיטליה, אוסטריה, רוסיה וגרמניה – שם התקבלה בהתלהבות על ידי חצרות מלכות ואצילים. בכל מקום שבו עבדה, הוערכה בזכות יכולתה הייחודית לשלב יופי, אינטואיציה פסיכולוגית ואלגנטיות טבעית בדיוקנאותיה.
דיוקן עצמי בכובע קש (1782)
אחד מציוריה המפורסמים ביותר הוא “דיוקן עצמי בכובע קש” (Self-Portrait in a Straw Hat), יצירה המשקפת את בטחונה העצמי, את עצמאותה כאמנית, ואת התחדשות רוח התקופה — רוח הנאורות והרגש הטבעי.
בציור נראית האמנית עצמה, לבושה בפשטות יחסית אך באצילות טבעית, מביטה אל הצופה בעיניים מלאות חיים. היא אוחזת במכחול ובפלטה, מצהירה: אני האמנית, אני היוצרת.
האור הטבעי שוטף את פניה, מבליט את החיוך הקל ואת העור השקוף, ומעניק לציור איכות כמעט של רגע חי, ספונטני. הכובע רחב השוליים, המעוטר בפרחים, מדגיש את תחושת החופש והאינדיבידואליות.
הציור הושפע, ככל הנראה, מדיוקן של פיטר פול רובנס (“דיוקן סוזנה לונדן”), אך הוא נושא חותם אישי וחדשני — נועז במידה שאישה במאה ה־18 תתאר את עצמה לא כאלמנט של יופי בלבד, אלא כיוצרת פעילה.
מורשתה
ויז'ה לה־ברון הותירה אחריה למעלה מ־600 ציורים, רובם דיוקנאות של מלכים, אצילים ואינטלקטואלים. היא התקבלה כחברה באקדמיה המלכותית לאמנויות – צעד יוצא דופן לאישה בזמנה – ונחשבת עד היום לאחת מהפורטרטיסטיות הגדולות בהיסטוריה.
סיפורה הוא סיפור של אמנית שחצתה מגבלות, יצרה זהות נשית חזקה ואותנטית בעולם של גברים, ועשתה זאת עם מכחול מלא אור ורגש.
“האמנות”, כתבה ויז'ה לה־ברון בזיכרונותיה, “הייתה כל חיי. היא הייתה מנחמתי, תשוקתי וחירותי.”
