הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. סיפורה של ציירת , סופרת ובמאית אופרה ותיאטרון אמריקנית גדולה . ויותר מכך, אישה אמיצה שנחשבת כיום לאחת ממבשרות הפמיניזם המודרני בארה״ב . שמה : אליס פייק בארני ( 1857-1931) והיא נולדה בסינסינטי , אוהיו – כבת לאב יהודי , ממוצא גרמני , בשם: סמואל פייק , שעשה הון רב כמזקק הויסקי הגדול של מותג רב מכר דאז , שנקרא : מגנוליה . פייק היה גם איש ציבור חשוב בסינסינטי ונחשב לפטרון האמנויות הגדול של העיר , בה הקים את בית האופרה שנקרא על שמו . אמה של אליס היתה אשת חברה בולטת ממוצא צרפתי . בשנת 1866, כשאליס היתה בת 9 , עברה משפחת פייק להתגורר בניו יורק , וגם שם הקים אבי המשפחה את בית האופרה הגדול הראשון של העיר , ששכן ברחוב 23 פינת השדרה ה 8 . אליס הייתה הצעירה מבין 4 ילדים והיחידה שנטלה חלק במימוש האינטרסים התרבותיים של אביה וכבר בילדותה גילה כישרון רב כזמרת וכפסנתרנית . להנאתה – היא גם הפליאה לצייר. בשנת 1883 בילתה אליס את חופשת הקיץ שלה בבית מלון בניו ג'רסי ושם הכירה בדרך מקרה את המחזאי האירי הגדול אוסקר ויילד ( 1854-1900 ) שהיה בעיצומו של מסע הרצאות בכל רחבי אמריקה . הם בילו יום שלם ביחד בחוף של אטלנטיק סיטי והשיחה הממושכת שלהם – כך אומרים – שינתה את מהלך חייה של אליס . למרות הסתייגותו של בעלה דאז , אלברט קליפורד בארני , בנו של יצרן קרונות רכבת עשיר מדייטון , אוהיו – היא הייתה נחושה להתמסר לציור ולאמנויות אחרות ולהשקיע בכך את כל זמנה . על אף שבשליש האחרון של המאה ה 19 , נשים כבר היו יכולות להנות מהזדמנויות חינוך כאלה ואחרות – וחלק מזערי מהן התקבל באהדה מסויימת אף בקהילת האמנות של ניו יורק – יצירותיהן של נשים ככלל הוערכו כנחותות בחשיבותן . אליס היתה נחושה בדעתה להתגבר על המצב הלא צודק הזה ועד מהרה הפכה למנהיגה הבלתי מוכתרת של האמניות הקולניות שבנו לעצמן בהדרגה את הדימוי המתהווה של " האישה החדשה " של אמריקה . בשנת 1887 נסעה אליס לפריז כדי להיות קרובה יותר לשתי בנותיה שלמדו אז בפנימיה צרפתית יוקרתית בלה – רושה , שהוקמה על ידי המחנכת הפמיניסטית , מארי סובסטר. אליס פייק בארני ניצלה את הזמן ולמדה ציור אצל הצייר והמורה האגדי , קרלוס דוראן ( 1839- 1912 ) שהצטיין במיוחד בתיאור המסוגנן של בכירי החברה הגבוהה של פריז. במקביל – ספגה אליס את המירב והמיטב מהתורה הפמיניסטית של מארי סובסטר , מנהלת הפנימיה של בנותיה. אליס חיה אז על הקו הימי שבין פריז וניו יורק . בשנת 1896 שכרה לעצמה בית מהודר בלבה של שדרת ויקטור הוגו שם החלה אליס לארח את האמנים הסימבוליסטיים החשובים שבהשראתם ציירה וכן , נהגה להזמין לביתה את ידידותיה החדשות – זמרות אופרה ושחקניות תיאטרון – ואף לצייר אותן. במקביל , כשבתה הגדולה , נטלי – כתבה ספר שירה צרפתי שכלל סונטות פמיניסטיות – היא שמחה לאייר אותו וזכתה בפופולריות רבה גם כמאיירת ספרים. לאחר מות בעלה , בשנת 1902, בחרה אליס פייק בארני לשוב למולדתה ומשיקולים שלה – החליטה להשתקע בוושינגטון הבירה . העיר וושינגטון החלה להיות אז מרובדת חברתית והרקע האישי שלה כבתו של מזקק ויסקי עשיר – וכנכדתו של מהגר יהודי – איפשר לה לזכות בהערכה רבה ולהשיג במהרה – השפעה חברתית . עד מהרה הפכה אליס פייק בארני לציירת מצליחה ותערוכות יחיד שלה הוצגו בגלריות הגדולות של בירת ארה"ב, ובהן : " גלריית קורקורן " היוקרתית , שתיפקדה אז כמעין – המוזיאון הפרטי הגדול ביותר לאמנות של העיר וושינגטון ( המוזיאון נוסד בשנת 1869 על ידי ויליאם וילסון קורקורן , ממקימי וראשי בנק ריגס – מוזיאון שנחשב בעצם לגלריית האמנות הראשונה באמריקה ) . במקביל – אליס גם כתבה, ביימה ואף הופיעה בעצמה בשורה של מחזות והצגות אופרה ואף פעלה ככל יכולתה לקידום האמנויות בוושינגטון הבירה . רבים מציוריה של אליס פייק בארני מוצגים כיום באוסף הענקי של מוזיאון הסמיתסוניאן . בשנות חייה האחרונות המירה אליס את דתה לאמונה הבהאית , בעקבות בתה הצעירה , הסופרת לורה קליפורד בארני . כיום נחשבת אליס פייק בארני לאחת ממבשרות הפמיניזם המודרני באמריקה וציוריה – מוסיפים להיות מבוקשים וצוברים ערך רב – משנה לשנה .
