"האסכולה היהודית של פריז – זוהר, כאב ומהפכה בצבע"
בתחילת המאה ה־20 זרמה לפריז נהר שקט אך עוצמתי של אמנים יהודים – רובם יוצאי מזרח אירופה, שבאו ללמוד, ליצור ולחלום בעיר האורות. הם באו משטעטלים בפולין, רוסיה, אוקראינה, בלארוס וליטא – ומצאו עצמם בלב הסצנה האוונגרדית של המאה: פריז של פיקאסו, מאטיס ומודיליאני. כך נולדה תופעה אמנותית ייחודית – "האסכולה היהודית של פריז".
מי הם היו?
רבים מהם היו מהגרים חסרי אמצעים, אך עשירים בדמיון. כמה מהשמות הבולטים:
מארק שאגאל (Marc Chagall) – אולי הנציג הידוע ביותר. יצר עולם פואטי של דמויות מרחפות, עיירות יהודיות וחזיונות תנ"כיים.
אמדאו מודיליאני (Amedeo Modigliani) – יליד איטליה, אך חלק מהאסכולה. ידוע בדיוקנאות המאורכים ובנשיות הרכה שיצר.
חיים סוטין (Chaim Soutine) – בן למשפחה דתית מבלארוס, שצייר בחֵמה – בשר, נופים מתפרקים, פנים מעוותות. השפיע עמוקות על האקספרסיוניזם האמריקאי.
מויס קיסלינג (Moïse Kisling) – מפולין, צייר דמויות ונופים בצבעים עזים ובקומפוזיציות מודרניות.
פנחס קרמק (Pinchus Kremegne) – חברו של סוטין, יצר נופים פואטיים ודיוקנאות מהורהרים.
ג'ול פסקין (Jules Pascin) – צייר אינטימי של עירום נשי, מלא רוך ועצב.
אוסיפ זדקין (Ossip Zadkine) – פסל שהושפע מהקוביזם.
מישה ארנשטיין, מנשה קדישמן, ליאון וייסברג, בן-ציון קיילר, ז'אק גוטליב, ראפאל מוהר, ואחרים.
מה אפיין את הסגנון שלהם?
סינתזה של מזרח ומערב – שפת הציור האירופית המודרנית פגשה את המוטיבים היהודיים, החסידיים, התנ"כיים והאתניים.
אקספרסיוניזם אישי – התמקדות בעולמות פנימיים, ברגש ובתנועה.
השפעות קוביזם, פוביזם ואימפרסיוניזם – אך תמיד בטון אינדיבידואלי.
שפה צבעונית עשירה, לעיתים פראית, אך תמיד עם מבט על האדם.
האמנים היהודים של האסכולה הפכו לחלק בלתי נפרד מהאוונגרד הפריזאי.
פבלו פיקאסו עצמו התיידד והושפע – בעיקר מהאינטואיציה והחירות הרגשית שהפגין סוטין.
גם אנדרה דרן, ז'ורז' בראק, ואחרים מצאו השראה באמנים היהודים – שחשפו את העיר לצבעים עזים, לעומק פסיכולוגי, ולמוטיבים מיסטיים שלא נראו קודם.
הטרגדיה של האסכולה
בשנות ה־30 וה־40, עם עליית הנאציזם והאנטישמיות באירופה, הפכו רבים מהאמנים היהודים ליעד לרדיפה. חלקם הצליחו לברוח – כמו שאגאל לארה"ב. אחרים – כמו ליאון וייסברג, ז'אק גוטליב, ז'אן אדריאן מוריס, ראפאל מוהר, אליאס קרסו, משה קסין, נואה גרינברג – נשלחו למחנות ההשמדה.
האצולה האמנותית היהודית של פריז – נמחקה ברובה.
הנצחה ומורשת
האאסכולה היהודית של פריז נחשבת היום לאחת התופעות האמנותיות החשובות של המאה ה־20.
מוזיאונים כמו Musée d’art et d’histoire du Judaïsme בפריז, מוזיאון ישראל, הטייט מודרן בלונדון, ומוזיאון ה-MOMA בניו יורק מציגים יצירות של חבריה.
ספרים, תערוכות וכתבי עת ממשיכים לחקור את העושר והעומק שיצרו – את התרבות היהודית החיה, את המודרנה היהודית שלא הספיקה להמשיך.
האסכולה היהודית של פריז לא הייתה "זרם". היא הייתה זרם דם – חי, סוער, קדום וחדש כאחד. והיא שינתה את פני האמנות
