הנאו-קלאסיציזם כזרם אמנותי בציור החל להתפתח בסוף המאה ה-18, בעיקר כתנועה נגד הרוקוקו, שנחשב לעיתים לשטחי ולא פורמלי. תנועה זו הושפעה מהערצה חדשה לאמנות ולתרבות יוון ורומא העתיקות, והיא התאפיינה בשאיפה לקווים נקיים, דיוק ואלגנטיות, יחד עם הקפדה על תכנים היסטוריים, פטריוטיים ומוסריים. העבודות נשאו מסר חברתי או פוליטי לעיתים קרובות.
ציירים בולטים בנאו-קלאסיציזם:
ז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David) – הצייר המרכזי והמשפיע ביותר של הנאו-קלאסיציזם בצרפת. עבודותיו הציגו אסתטיקה קלאסית ואידיאלים מוסריים. יצירותיו המפורסמות כוללות את "שבועת ההורטים" (1784), המייצגת נאמנות ומחויבות פוליטית, ו-"מותו של סוקרטס" (1787). דויד היה צייר החצר של נפוליאון בונפרטה, ויצירותיו מוצגות כיום במוזיאון הלובר בפריז.
ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר (Jean-Auguste-Dominique Ingres) – תלמידו של דויד, נודע ביצירותיו הקלאסיות ובמיוחד בציורי דיוקנאות מעודנים. הוא שילב קווים ברורים עם תחושת קלאסיות ואלגנטיות. יצירות מפורסמות שלו כוללות את "האמבט הטורקי" (1862), ואת "דיוקן מאדאם רווייר" (1806). עבודותיו מוצגות במוזיאונים גדולים, ביניהם הלובר ובמוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.
אנטוניו קנובה (Antonio Canova) – אף שהיה פסל איטלקי ולא צייר, השפעתו על האמנות הנאו-קלאסית הייתה עצומה. פסליו, כמו "פסיכה מתעוררת לנשיקתו של קופידון", מייצגים את הדגש על יופי קלאסי ופיסול מדויק. עבודותיו מוצגות במוזיאונים כמו הגלריה הלאומית של לונדון ובמוזיאון הלובר.
4. בנז'מין וסט (Benjamin West) – אמן אמריקאי שפעל באנגליה, נודע בציוריו ההיסטוריים המפוארים. בין יצירותיו המפורסמות ניתן למצוא את "מותו של וולף" (1770), המציג רגע היסטורי דרמטי במלחמת שבע השנים. עבודותיו מוצגות בגלריה הלאומית בלונדון ובמוזיאון פילדלפיה לאמנות.
מאפיינים בולטים:
נושאים קלאסיים והיסטוריים: ציירי הנאו-קלאסיציזם נמשכו לנושאים מיוון ורומא העתיקות, ולעיתים קרובות הם הציגו דמויות מיתולוגיות או אירועים היסטוריים חשובים.
קומפוזיציה סימטרית: עבודות רבות בנאו-קלאסיציזם מאופיינות בקומפוזיציות מדויקות ומאוזנות.
פשטות ואלגנטיות: הציורים נוטים להימנע מעומס פרטים, והדגש הוא על קווים נקיים, צבעים מאוזנים ותכנים רגשיים אך מרוסנים.הזרם הנאו-קלאסי היה למעשה מהלך אמנותי ששיקף את הרוחות החדשות באירופה של עידן ההשכלה ואת התשוקה לחזור לעקרונות הקלאסיים, שהיו נתפסים כבסיס לתרבות, לסדר ולערכים מוסריים.
