הצייר הגרמני Albrecht Altdorfer היה מן האמנים החשובים והמורכבים ביותר של הרנסנס הצפוני.
הוא נולד סביב שנת 1480 ופעל בעיקר בעיר Regensburg שבבוואריה. אלטדורפר היה צייר, תחריטן, אדריכל ואיש ציבור — ואחד ממייסדי “אסכולת הדנובה”, זרם אמנותי שהעניק לטבע ולנוף מעמד חדש ודרמטי בתולדות האמנות.
עד תקופתו, הנוף שימש בדרך כלל כרקע בלבד לסצנות דתיות. אצל אלטדורפר, היער, השמים והאור הופכים לגיבורי היצירה.
בציורו המפורסם Saint George and the Dragon, הקדוש גיאורגי והדרקון כמעט נעלמים בתוך יער עצום וסבוך. האדם קטן מול עוצמת הטבע — רעיון חדשני ומטלטל לתקופתו.
שיא יצירתו הוא ללא ספק The Battle of Alexander at Issus — אחת מיצירות המופת הגדולות של הרנסנס הגרמני.
הציור מתאר את הקרב בין אלכסנדר הגדול לדריווש הפרסי, אך למעשה הוא הרבה יותר מציור מלחמה: זהו חזון קוסמי של עולם סוער ומלא חרדה, שמים דרמטיים, המוני לוחמים זעירים ונוף אינסופי. אלטדורפר מצליח ליצור תחושה שההיסטוריה האנושית עצמה מתרחשת מול עיני האל.
אך לצד גאונותו האמנותית, דמותו של אלטדורפר קשורה גם לפרק אפל בתולדות יהודי גרמניה.
בשנת 1519 גורשו יהודי רגנסבורג מן העיר לאחר מאות שנות קיום קהילתי. בית הכנסת העתיק נהרס, ובמקומו הוקם אתר פולחן נוצרי. אלטדורפר, שהיה חבר מועצת העיר, היה קשור למנגנון העירוני שפעל בזמן הגירוש והחורבן.
הדבר המטריד ביותר הוא סדרת התחריטים שיצר לבית הכנסת היהודי רגע לפני הריסתו.
באחד התחריטים מופיעה כתובת לטינית שבתרגום חופשי אומרת:
“בשנת 1519 נהרס בית הכנסת של יהודי רגנסבורג בחסד האל, וטעותם נדחתה.”
הניסוח הזה אינו רק תיעוד היסטורי — אלא ביטוי ברור לתפיסה הנוצרית האנטי־יהודית שהייתה רווחת באירופה של התקופה. חורבן בית הכנסת מוצג כאירוע מבורך וכמעשה רצוי מבחינה דתית.
חשוב להבין: האנטי־יהדות של ראשית המאה ה־16 הייתה בעיקר דתית־תיאולוגית ולא גזעית במובן המודרני. היהודים נתפסו בעיני רבים בעולם הנוצרי כמי שדחו את ישו ולכן חיים ב“טעות רוחנית”. אך רעיונות אלו שימשו במשך מאות שנים בסיס לרדיפות, גירושים והשפלות.
ובכל זאת, קיימת כאן אירוניה היסטורית עמוקה:
דווקא התחריטים של אלטדורפר — שנוצרו מתוך עולם שראה בחורבן בית הכנסת ניצחון דתי — הפכו עם השנים לתיעוד חזותי נדיר ויקר ערך של בית הכנסת היהודי שנמחק.
כך נשאר אלטדורפר דמות מורכבת במיוחד בתולדות האמנות:
אמן פורץ דרך, משורר של יערות ואור, יוצר בעל דמיון חזותי עצום — ובו בזמן אדם שהיה חלק מן התרבות ומהמנגנון שראו בהדרת יהודים ובחורבן קהילתם מעשה מוצדק.
