ורמיר- אמנות הציור"

הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של  ד"ר אמיר גבע..   אנו חוזרים אחורה למאה ה 17 ומטפלים ביצירת מופת רבת חשיבות בהיסטוריה של האמנות , שנוצרה בשנת 1667 על ידי יוהאנס ורמיר (VERMEER ) , מגדולי אמני ״ תור הזהב ״ ההולנדי – ומבכירי ציירי אסכולת דלפט . הציור שלפנינו נקרא " אמנות הציור " ( בהולנדית : DE SCHILDERKUNST ׁ) והוא נחשב לציור הגדול והמורכב ביותר מבין כל 35 ציוריו ( המעטים יחסית ) שזוהו כשל ורמיר בוודאות . גודלו של הציור הוא 130 על 110 ס"מ , הוא בצבעי שמן על בד, וכיום הוא מוצג באופן קבוע ב " קונסטהיסטורישה מיוזיאום " שבוינה. קורסים שעוסקים בניתוח הציור הזה נכללים כ " חובה " בלימודי תולדות האמנות של המכללות הטובות ביותר בעולם ועשרות עבודות מאסטר ואפילו דוקטורט שחקרו את הציור הזה – נכתבו עליו . יוהאנס ורמיר ( 1632- 1675 ) נולד , פעל ואף מת – בעיר דלפט ( אגב – עיר תאומה של כפר סבא שלנו !!! ) במהלך תקופת הפריחה הגדולה של הציור ההולנדי שלאחר ההתנתקות של פלנדריה מעולן המעיק מאוד של ממלכות ספרד ובית האבסבורג . באמצע המאה ה 17 פרחה דלפט כאחת " מבירות הציור " של הולנד בעיקר בזכותם של שניים : ורמיר עצמו , ומתחרהו – פיטר דה הוך ( DE HOOCH ) שרבים מבלבלים בין עבודותיהם שחלקם לא נחתמו ואחרות אף זוייפו. כיום נחשב ורמיר לאחד מענקי הציור ההולנדיים אי פעם, אך בימי חייו הוא לא זכה לתהילה מיוחדת ולמעשה – לאחר מותו – נשכח . ורמיר נולד כפרוטסטנטי אך המיר דתו לקתולי בגיל 21 כדי שיוכל לשאת בשנת 1653 את קתרינה בולנס , בת למשפחה אמידה מעט משלו , ולהתגורר בבית שהעמידו הוריה לרשותם . בהמלצתם הוא התקבל כבר בשנת נישואיו לגילדת האמנים של לוקאס הקדוש בעיר ומאוחר יותר, אף נבחר לעמוד בראשה פעמיים – בשנים : 1662 ו 1669. על חייו הפרטיים ידוע מעט מאוד , למעט על כך שלזוג נולדו 11 ילדים וכי במשך כל שנות חייו – פרנסתו היתה די בדוחק , ורק ממכירת תמונות וממסחר בתמונות . ואכן , לא יאומן , אך לאחר שמת – נחשב ורמיר לצייר זניח במשך כ 200 שנים .העולם נזכר בו לראשונה רק בשנת 1866 כאשר היסטוריון האמנות הצרפתי – תאופיל תורה – כתב ספר בו טען כי גילה צייר דגול שטרם הוכר ובאותו מאמר אף ייחס בטעות לורמיר 16 ציורים שממש לא היו שלו . אחריו , האדיר את שמו – האינטלקטואל – סופר ומבקר אמנות הצרפתי , מרסל פרוסט ( 1871 – 1922 ) שעשה שימוש ביצירה מוקדמת של ורמיר – " נוף בעיר דלפט " בכרך בשם : " השבויה " ביצירתו רחבת היריעה והנודעת – " בעקבות הזמן האבוד " ואז החלו גם היסטוריוני אמנות נוספים להתעניין בצייר האלמוני שנתגלה מחדש והיללו אותו. כעבור 100 שנים נוספות זכה יוהאנס ורמיר להד מרשים ולתהילה המונית בעקבות פירסום הספר : " נערה עם עגיל פנינה " שנכתב בשנת 1999 על ידי טרייסי שבלייה ואף הפך כעבור 4 שנים לסרט קולנוע רב מכר שחשף לראשונה את הכוכבת ההוליבודית היפיפיה – סקארלט ג'והאנסון . הספר והסרט שבעקבותיו בנו " קשר רומנטי " כביכול , בין הצייר לנערה המוצגת בציורו הנפלא וכנראה – המפורסם ביותר ( שמוצג – אגב – באוסף מאוריציוס , במוזיאון העיר " האג " ) והבליטו תמות פמיניסטיות ורומנטיות אנכרוניסטיות בסיפור. האמת היא כי קשר רומנטי בין הצייר למודליסטית שלו – לא יתכן כלל וכלל , שכן, ככל הידוע – אותה מודליסטית שימשה את יוהאנס ורמיר גם לצורך הציור שאנו מציגים הבוקר והיא – מן הסתם – לא אחרת מאשר : מריה , בתו הבכורה בכבודה ובעצמה של הצייר. שני הציורים נוצרו באותה שנה – 1667. ועתה נוכל לשוב לציור עצמו ולספר עליו מעט יותר.נהוג לכנות את הציור הזה בשני שמות נוספים : " הצייר בחדר עבודתו " ו " אליגוריה על הציור ". ההדגשה הראשונה בניתוח שלו היא על כך שעל אף שהוא נוצר לפני המצאת הצילום המודרני – סגנונו הריאליסטי דומה עד כמעט זהה לתיאור צילומי. רוב המומחים מאמינים כי ורמיר נהג להשתמש ב " קמרה אובסקורה " , מכשיר אופטי שקדם למצלמה במאות שנים ואשר ידע ליצור חזות דו מימדית לעצמים תלת מימדיים. כמו כן, ורמיר היה מהציירים הראשונים שידעו ללהטט באמצעות שימוש בצבעים בהירים וחדים ולהציג משחק אור וצל – שרק השימוש במצלמה – מאוחר יותר ידע לחקותו. כך ידע ורמיר ליצור רושם עז במיוחד מן האור הזורם מבעד לחלון ונח על אלמנטים שונים שמופיעים בציור. עובדות אלו הן ממאפייניו הידועים של הסגנון האישי יוצא הדופן של יוהאנס ורמיר. היצירה מציגה סצינה של חדר פנימי בבית ובו שתי דמויות אנושיות. אחת מהן היא של צייר , אך פניו אינן נגלות אלינו. ובכ"ז – מקובל להניח כי מדובר בפורטרט עצמי של יוהאנס ורמיר עצמו. הוא מתאר את עצמו בלבוש מהודר, כמבקש להציג עצמו כשייך למעמד חברתי מיוחס. העליונית שלגופו, המעוטרת בשסעים לאורך גבו וזרועותיו , מזכירה לבוש חגיגי שהיה נהוג להופיע עמו באירועים חשובים באותם ימים. המודליסטית ( " מריה – בתו הבכורה של ורמיר " ) , הניצבת בחלקו האחורי של החדר, לובשת שמלה כחולה , ועל ראשה זר פרחים. בידה האחת היא אוחזת בספר שכריכתו צהובה , ואילו בידה האחרת היא אוחזת בכלי נשיפה – דמוי טרומבון של ימינו. האשה ניצבת ליד החלון וברקע פרושה מפה גדולה של הולנד. בחלקו הקדמי של החלל מתואר וילון ארוך שמסתיר את החלק השמאלי של הקנבס. נוכחותו של הוילון יוצרת בעיני הצופה את האשלייה כי הוא מציץ לתוך סצנה פרטית – אינטימית . ישנם בציור מספר אלמנטים שאינם מאפיינים סטודיו רגיל של אמן : רצפת השיש והנברשת המוזהבת הן שתי דוגמאות לכך. אלו הם פריטים ששמורים בדרך כלל לתיאור אמנותי של חדרים בבתי משפחות אמידות במיוחד. ורמיר – כמובן, לא השתייך למשפחה אמידה כלל וכלל ! המפה שמופיעה ברקע מציגה את 17 המחוזות המאוחדים של הולנד שפורסמה לראשונה בשנת 1636 , לאחר חתימת חוזה השלום באזור. נהוג לייחס לציור הנפלא הזה חשיבות סימבולית וגם אליגורית בתולדות האמנות . מחקרים רבים התמקדו על ניתוח הדמות הנשית ביצירה . המקובל ביותר הוא לחשוב על האשה המתוארת בציור כעל : " קליאו " – מוזת ההיסטוריה במיתולוגיה היוונית . קליאו היתה אחת מ 9 המוזות שליוו את האל אפולו . הן היו בנותיהם של זאוס , ראש האלים ומנסומינה, אלת הזיכרון. קליאו היתה המוזה הממונה על ההיסטוריה ועל שירת הגבורה. פעמים רבות היא מוצגת באמנות הרינסנס והבארוק כנושאת ספר בידה האחת וכלי נגינה בידה האחרת ממש כמו האשה שבציור שלפנינו. ורמיר לא הותיר אחריו רישומי הכנה מקדימים לציור הזה . ולכן, ידיעותינו לגבי התהליך האמנותי של יצירתו – נגזרות בעיקר מתוך צפייה אישית בעבודה עצמה . מכל מקום , לציור : " אמנות הציור " , יש חשיבות גדולה לצורך לימוד דרך עבודתו של ורמיר מבחינות מעשיות רבות כמתואר בציור עצמו . למשל – בעצם העובדה כי האמן המתואר בציור – כנראה : ורמיר עצמו – יושב מול כן הציור ואינו עומד מולו כמקובל כדרכם של מרבית אמני התקופה ! כמו כן, הוא משתמש במוט לצורך איזון ידיו בעת מלאכת הציור כפי שטרם הוכר ! בד הציור כוסה בצבע אפור בהיר כבסיס וקווי מיתאר הקומפוזיציה היו לבנים ! כנראה שנוצרו בעיפרון גיר . ועליהן מאובחנות משיכות לא סדירות של המכחול . כמו כן, מאובחן תיכנון מוקדם , זהיר, בדוק ומדוייק להפליא של האמן לגבי כל פרט בציור – מראש . אפשר גם לזהות את תשומת לבו הקפדנית של ורמיר לחוקי המרחב והפרספקטיבה . ורמיר נודע ביכולתו " לתפוס " אור בציוריו וכאן – ניתן לאבחן את כשרונו זה – בשיאו ! הוא משחק בעדינות עם האור המתיז פנימה מבעד לחלון , אל האשה , וממנה לשאר חלל החדר. בשנת 1995 שוחזר הציור המדהים הזה ושומר – כהכנה לתערוכת ורמיר הגדולה שהתקיימה ב " מטרופוליטן " של ניו יורק בה כונסו – 15 מעבודותיו. כבר אז נאמר כי הפופולריות הגואה של הצייר ההולנדי בן המאה ה 17 נובעת אולי מכמיהה משותפת לכולנו – לשקט – בתקופה שבה אנו חיים – שמוצפת בעודף מידע חדשותי – שרובו : "FAKE NEWS " . ורמיר זכה מאוחר יותר למחווה אמנותית בדמותה של רטרוספקטיבה קטנה שנקראה : " ורמיר ואסכולת דלפט " שנפתחה בוושינגטון, עברה לניו יורק ושבה הבייתה – להאג . אוצרת התערוכה, אכן, ביקשה לשאול : מה יש בציוריו של יוהאנס ורמיר שמאפשר להם להיות רלבנטיים גם בזמננו ? והתשובה היתה : " העדר רעש !! ". היצירה הזו נחשבת כיום לורמיר במיטבו לא רק בגלל הנושא והטכניקה אלא גם , ואולי – בעיקר – בשל העובדה שהאמן סירב להיפרד ממנה , או אפילו למכור אותה תמורת כסף רב , גם שהיה תחת נטל חובות כבדים . לאחר פטירתו בשנת 1675 ( בגיל 43 בלבד ) , נאלצה אלמנתו – קתרינה בולנס, למכור את כל תמונותיו של ורמיר , שנותרו בידיה , למועצת העיר דלפט , תמורת קיצבה זעומה . העודף הקטן של התמורה שימש אותה לכיסוי חלק מזערי מחובותיו . אך, את הציור הזה – אחד ויחיד בהחלט – מסרה למשמרת לידי אמה – מריה – כמצוות הצייר המנוח – בניסיון נואש שלא לאבד אותו לידיהם של נושיו . המוציא לפועל של רכושו המופקע של הצייר המנוח , פושט הרגל, קבע כי העברת היצירה המופלאה הזו של האמן לחמותו – אינה חוקית. פרטי הסכם הפשרה וחלוקת שרידי הירושה אינם ידועים , אך כנראה שבסופו של התהליך המשפטי המורכב – הציור הופקע מידי המשפחה בשנת 1677. גורלו של הציור במהלך המאה ה 18 לוט בערפל , אך בשלב מסום הוא התגלגל לידי משפחת האספנים שבראשה עמד – ואן סוויטן ( 1700- 1772 ) – מנהל הספריה הקיסרית האוסטרית בימי שלטונה של הקיסרית : מריה תרזה. בנו של הספרן , האספן, גוטפריד – ירש את הציור – כמו גם את כהונת אביו כמנהל הספריה – בשנת 1777. לתקופה ממושכת – עד שנת 1860 – הוצג הציור בטעות , או – יש טוענים – במרמה – כשייך לפיטר דה הוך – אוייבו המושבע , בן דלפט. חתימתו של הלה , אף זוייפה על גבי הבד. מומחים מצרפת ומגרמניה חשפו יחדיו את הזיוף וטרחו ממושכות להשיב ליצירה הענקית הזו את שמו של יוצרה. רק אז זכה הציור לתהילה הראוייה לו. הציור נרכש בהון עתק דאז על ידי אספן , פטרון אמנות עשיר – הברון, פארנס זרנין , שהציג אותו במוזיאון הפרטי שלו – מוזיאון זרנין – בוינה. כשמת , בשנת 1932, ירש את הציור – אחיינו – יארומיר זרנין שקיבל , בשנת 1935, על הציור הזה – הצעה שאי אפשר לסרב לה – במונחי דאז – 1 מיליון דולר !!! מהמיליונר האמריקאי , הבנקאי – אספן האמנות הגדול – אנדרו מלון – המכירה לא התבצעה ! השלטון הנאצי מנע אותה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וסיפוחה של אוסטריה ( ה " אנשלוס " ) לרייך הגרמני נעשה ניסיון לרכוש את הציור לאוספו הפרטי של אדולף היטלר. כשהמגעים למכר לא הבשילו הורה היטלר בצו מינהלי כי היצירה תישאר בגלריית זרנין וכי אין לעשות בה שום דיספוזיציה ללא אישור משרדו.כעבור שנה – פחות או יותר – כפה היטלר על יארומר זרנין , למכור לו את הציור – תמורת: 1.65 מיליון רייכס – מרק והחל להציג אותו במעונו הפרטי. במהלך חורף 1943- 1944 העביר היטלר את הציור לחוף מבטחים מפני הפגזות בנות הברית במנהרות מכרות המלח שבאלפים האוסטריים. באביב 1945 השיבו יחידות של הכוחות המיוחדים של הצבא האמריקאי את הציור למינכן. לאחר דיון משפטי ממושך – נקבע בשנת 1958 – כי הציור שייך לממשלת אוסטריה ומאז הוא מוצג באופן קבוע ב " קונסטהיסטורשה מיוזיאום " בוינה . חוק שעבר בפרלמנט האוסטרי קבע כי הצגתו המוזיאון הלאומי הזה – תהיה לתמיד.