הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. סיפורו של צייר. והבוקר נעסוק ברוסו פיורנטינו ( 1494-1540 ) שנחשב לאחד מראשוני ואולי ,לבולט שבין מייצגי סגנון הציור המנייריסטי . המנייריזם הוא סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס ( בעיקר בצפון איטליה ) מסוף ״ שיא הרנסאנס " ( בסביבות 1520 ) ועד תחילת הבארוק ( בסביבות 1600) . מספרים שפיורנטינו עמל בסטודיו שלו בפירנצה על תמונת מזבח שהוזמנה אצלו על ידי פטרון מקומי חשוב בשם , לאונרדו בואנפדה , אלא , שהמפגש בין השניים הסתיים בכך שהמזמין נטש בבהלה את הסטודיו של האמן ה ״ מטורלל ״ לדעתו , כשהוא מבועת ממראה הציור הלא גמור . היסטוריון האמנות הגדול, ג׳ורג׳יו ואזארי ( 1511-1574 ) מתאר בכתביו את הפטרון המבוהל , שעל אף שהיה בעל אמונה מועטה בלבד באמנות הנוצרית הקלאסית , לא ציפה לראות על גבי פאנל עץ האלון שלפניו את פרצופו האימתני של הירונימוס הקדוש לצדה של מרים הקדושה . ״ בציוריו של פיורנטינו חלק ניכר מהקדושים תוארו שטניים ״ – כתב ואזארי . כיום מקובל בין היסטוריוני האמנות כי המפגש הזה שבין פיורנטינו ופטרונו ברא את הגדרתו של ואזארי לכנות את סגנונם של הציירים בדור שאחרי לאונרדו דה וינצ׳י ( 1452-1519 ) כ ״ מניירה מודרנה ״ . הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה , בעיוות ובמלאכותיות – ומושפע רבות מהפיסול הרומי . האידאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות גדולות ומרשימות ועתירות צבעים עזים שנראות קשות לביצוע , אך עם זאת יוצרות רושם כוזב כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ . להגדרה הזו של הסגנון לא נלווה בתחילה טון ביקורתי . אך מאוחר יותר, מתוך רצון לגנות את אמני המחצית השניה של המאה ה 16, נלווה להגדרתם כ ״ מנייריסטים״ , טון ביקורתי . החוקרת האמריקאית הנודעת, אליזבט קרופר – העניקה למנייריזם כותרת בכתבה שפירסמה במוסף התרבות של הניו יורק טיימס : " המנייריזם – הסגנון שחתם את הרינסאנס ופגם בשמו ". אבל רוסו פיורנטינו שהשיב לפטרון המאוכזב את כספו המשיך בשלו והיה בשנים הבאות לנציג הנאמן ביותר ל " דרכים המפותלות ומסועפות של המניירה " שהובילו אותו מפירנצה לרומא ומשם בחזרה לטוסקנה ושוב לרומא ולבסוף הפכו אותו לאמן החביב ביותר על מלך ה " רינסאנס " הצרפתי הגדול – פרנסואה ה 1 ( 1494-1547 ) שהיה גם פטרונו האחרון והמכריע של לאונרדו דה וינצ'י , שלפי אגדה מקובלת – מת בזרועותיו והשאיר אצלו את ה " מונה ליזה " לצרפתים . פרנסואה ה 1 שכר את שרותיו של רוסו פיורנטינו ועשה אותו לראש אמני החצר המלכותית שלו ב " ארמון פונטנבלו " , תפקיד אותו מילא בהצלחה רבה במשך 13 שנים תמימות ולמעשה עד יום מותו . הציור שלפנינו נבחר על ידי כמייצג מופלא לטכניקה המנייריסטית של פיורנטינו . הציור נקרא : " מותה של קליאופטרה " והוא נוצר ברומא בשנים 1525-1527 ממש לפני יציאתו של פיורנטינו לפריז . זהו ציור בצבעי שמן על פאנל עץ אלון שגודלו : 99X77 ס"מ והוא מוצג כיום במוזיאון ותיק שנוסד בשנת 1754 ונקרא : " מוזיאון הרצוג אנטון אולריך " בעיר בראונשוויג , שבסקסוניה התחתונה , גרמניה . היצירה נחשבת לאחת המועתקות ביותר של פיורנטינו כמו גם לנושא החילוני הראשון שהאמן טיפל בו בטרם יצא לעבוד בארמון פונטנבלו ובו מתואר מותה מהכשת נחש של מלכת מצריים קליאופטרה באופן מאוד אופייני לאמן שהתמחה בסגנון ססגוני מרהיב ותוך שימוש בתצוגת תנוחות ייחודיות של האובייקטים שלו תוך שימוש מבוזר באור וצל . " מותה של קליאופטרה " נחשב ליצירתו החושנית ביותר של פיורנטינו . היצירה נוצרה בסוף התקופה שבה שהה האמן ברומא והושפע מפסלים עתיקים מפורסמים ביותר שתיארו את מותה של המלכה המצרית . השיחזור שעברה היצירה במוזיאון " הרצוג " לרגל הצגתה בתערוכה חשובה גילה שורה של פרטים מדוייקים להפליא כמו " תסרוקת ייחודית " ו "ציפרניים מוקפדות " ואין ספק כי תיאור התאבדותה של המלכה באמצעות הכשת נחש בציור של פיורנטינו נעשה תוך הקפדה על המקור ההיסטורי בכתביו של פלוטארכוס ( 46 – 120 לספירה ) שבו רשם כי קליאופטרה עשתה את מעשה ההתאבדות רק לאחר שהקפידה להיטיב את המראה שלה . כך צוין פיורנטינו כאמן קפדן שטרח לקרוא את הטקסט של הפילוסוף וההיסטוריון היווני העתיק . כיום נטען על ידי מומחים כי הציור – " מותה של קליאופטרה " הוא סמל מצוין ודוגמא מרהיבה לעוצמת המפגש של אמן גדול מפירנצה – עם רומא – רגע לפני שהעיר הוחרבה לאחר מצור וביזה קשה של כוחותיו של קרל ה 5 , קיסר האימפריה הרומית הקדושה ( בשנים : 1519-1556 ) , בשנת 1527 – שהבריחו ממנה את מרבית האמנים ובהם את רוסו פיורנטינו שנענה אז להזמנתו של מלך צרפת . במאי הקולנוע האגדי , פייר פאולו פאזוליני , שיחזר בסרטו המופתי : " לה ריקוטה " ( 1963 ) את דמותו של האמן רוסו פיורנטיני באחד מהרגעים הפואטיים ביותר שנראו בקולנוע האיטלקי. פיורנטינו הקים עבור המלך פרנסואה ה 1 את " בית הספר לאמנות ה 1 של פונטנבלו " ופעל בחצר ארמונו של המלך במשך 13 שנים – עד יום מותו בצרפת בשנת 1540 ( בן 46 ) . לפי כתביו של ג'ורג'ו ואזארי – הוא התאבד, אך אין לעובדה זו כל סימוכין נוספים . את מקומו החשוב בחצר ארמון פונטנבלו תפס תלמידו ועוזרו , שהפך לידידו הקרוב – פרנצ'סקו פרימטיצ'ו ( 1504 – 1570 ) שהמשיך את דרכו .
