ז׳אן אוגוסט דומיניק אינגר

הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של  ד"ר אמיר גבע.   זהו אחד מציוריו החשובים ורבי ההשפעה ביותר של האמן הצרפתי הנודע , ז׳אן אוגוסט דומיניק אינגר ( INGRES ), תלמידו המצטיין במיוחד של ז׳אק לואי דויד , גדול הניאו קלאסיציסטים של צרפת. הציור נקרא : LE GRANDE ODALISQUE (" האודליסק הגדולה " )והוא נוצר על ידי אינגר בשנת 1814 ( כשהיה בן 34 ) אינגר הנהיג ביד רמה את " אסכולת דויד " והתנועה הניאו קלאסית בצרפת, לאחר מותו של מורו ורבו בשנת 1825 וז'אנר יצירותיו כולל בעיקר עבודות היסטוריות, מיתולוגיות , דיוקנאות ועירום נשי. אך הציור החשוב הזה של אינגר, שמקשט קיר יוקרתי במוזיאון הלובר בפאריז, מיוחס כשייך לתת הזרם של ה " רומנטיסיזם האקזוטי " ויש לו גם ערך תוכני – קונספטואלי מיוחד במינו. הציור נוצר, כמובן בצבעי שמן על קנבס וגודלו 163 על 89 ס"מ. הציור הוזמן על ידי אחותו של נפוליאון בונפרטה , מריה אנונסיאטה קרולינה שנודעה כקרולין מירא, מלכת נאפולי, ואינגר שאב לצורך יצירתו השראה משתי יצירות מופת מפורסמות : " הונוס מדרזדן " של ג'ורג'ונה ( מורו הדגול של טיציאן ) ו " הונוס מאורבינו " של טיציאן עצמו. אבל ,כל המבין יודע כי האמן הניח את הנערה שבציור שלו בתנוחה לפיה היא מסבה ראשה אחורה אל מעבר לגבה החשוף כמחווה לציור מפורסם משנת 1809 בשם : " דיוקנה של מדאם רקמייה " של מורו הנערץ, ז'אק לואי דויד. אינגר הקדיש מאמץ רב ללימוד קפדני של ציור העירום הנשי ועשה כמיטב יכולתו כדי להקנות לגיבורות יצירותיו יופי אידאלי שהתאפיין בכך שנטה לוותר על פירוט אנטומי מדוייק של פרטי גופן של הנשים. אצל מורו, אבי הניאו קלאסיקה הצרפתית, דויד, פגש אינגר את היסטוריון האמנות הנודע , יוהאן יואכים וינקלמן, שתיעד בכתביו דוגמאות והסברים לגבי יופיים המופרז של גברים , ויותר מכך – של נשים – באמנות של יוון ורומא, בעולם העתיק. וינקלמן , שהעריץ את אידאל היופי הקלאסי , טען כי על האמנות הניאו קלאסית לשאוף ולחקות את האמנות של העולם העתיק מכיון שהיא נעלה יותר מהטבע עצמו. ולפיכך, מרבית הנשים בציוריו של אינגר, התאפיינו בפנים אובאליות ובהירות , עיני שקד גדולות במיוחד , גבות מעוגלות ומשורטטות , סנטר קטן ונעים למראה וכמובן, צוואר ארוך וענוג. גם מבחינת תיאור גוף נשי , נהג אינגר לצייר נשים חטובות, בעלות גוף מוארך, חלקות וחסרות כל קמט או זוית, ושאף תמיד לשמור על קו יפה וזורם בעבודותיו , כמנהג היוצרים הקלאסיים – ולעתים, אף נהג להוסיף חוליות ולהאריך באופן מלאכותי את גבן של המודליסטיות שישבו לפניו ולטשטש את מרפקיהן. ציוריו של אינגר מאופיינים בצבעים ברורים ובעבודה מוקפדת , ולעתים – מעט קרירה. סגנונו היה אנטיתזה לסגנון הרומנטי המקובל והוא העמיד את הקו בדרגת חשיבות עליונה – מעל כתמי הצבע – והחשיב את הרישום כביטוי אמנותי בזכות עצמו. הצלחתו של אינגר כאמן היתה מהירה ומרשימה . כבר בשנת 1801 ( כשהיה בן 21 בלבד ) זכה בפרס רומא היוקרתי מטעם האקדמיה שמימן לו נסיעת לימוד לאיטליה , אך הוא העדיף לדחות את נסיעתו עד לשנת 1806 , לאחר שהספיק כבר להציג בהצלחה 5 ציורי דיוקנאות ב " סאלון " של פאריז. אך דווקא הציור החשוב הזה שנוצר בשנת 1814 גרף קיטונות עזים של ביקורת לכשהוצג לראשונה בסאלון. הציור הוצג רק בשנת 1819 והמבקרים אמרו : " לאודליסק של אינגר אין עצמות ואין שרירים, אין לה דם ואין לה חיים – ובעצם – אין לה שום דבר שראוי להעתיק אותו או ללמוד ממנו " . גם כיום מבקרי אמנות רבים טוענים כי גבה של האודליסק שלו מוארך יתר על המידה ולצופה לא יכול להיות מושג של ממש מאין צומחת רגלה הימנית. אבל מה שעושה את הציור לנחשב ולמלמד במיוחד ולכן, לרב השפעה – הוא השימוש יוצא הדופן לאותה תקופה שעשה אינגר בסיפור שמאחורי הציור הזה שהוא סיפור חברתי קשה שמסתיר מאחוריו – פמיניזם צרוף !!! באותם ימים – איש לא טרח לשאול מי היא ה " אודליסק ? ". אך למי שמעוניין להעמיק – וכך מומלץ … ראוי שיידע כי ה " אודליסק " הוא הכינוי הצרפתי שניתן לדמותה של מי שמכונה בתורכית – " אודאליק " ( ODALIK ) והיא – משרתת בתולה , שהינה נערה ממעמד חברתי ירוד ביותר ונחשבת לשפחה מהסוג הנחות ביותר מבין השפחות שנאלצות להתגורר בהרמון של הסולטן. תפקידה הראשון הוא לשרת את נשותיו ופילגשיו של האדון , וכן, לשרת – ככל שיידרש מהן – גם את אורחיו ובכלל כך – לענג אותם . פעמים רבות , לא זכתה ה " אודליסק " – כלל וכלל – לפגוש במהלך חייה את הסולטן עצמו – ותחת זאת – היתה נתונה למרותה וחסותה של ה VALIDE SULTAN – אמו החוקית ורבת ההשפעה של הסולטן באימפריה האוטומנית. האודליסק המצויה היתה בחזקת " עבד " שהיה נהוג להעניק אותו במתנה לסולטן על ידי התורכים העשירים שחפצו ביקרו. אם במקרה , הנערה ששימשה כאודליסק – היתה יפה במיוחד או שהיו לה כישורים חריגים בתחום הריקוד או הזמר – היה לה סיכוי קלוש להיבחר ולשמש כ " קונקיובין " ( CONCUBINE ) , כלומר, ל " נערת חצר " ולזכות בהזדמנות לשרת את הסולטן עצמו – לא רק כ " שפחת מין " אלא גם כ " אביזר " בידור עבור אורחיו הנכבדים בנשפים שערך בחצרו. ואם בלטה במיוחד גם בתיפקודה זה, נולד עבורה סיכוי קלוש עוד יותר, להפוך לאחת מה CONSORTS של הסולטן, כלומר : אחת מפילגשיו או נשותיו הזוטרות. אנו מניחים כיום כי כשאחותו של נפוליאון בונפרטה הזמינה את הציור הזה ותלתה אותו בארמונה בנאפולי , לא היה לה מושג מה מסתתר מאחוריו. כיום , נוטים מבקרי האמנות לייחס חשיבות יתרה לכוונתו של האמן בעבודתו הנהדרת. רובם ככולם רואים בציור הזה כוונה מתוכננת של האמן לתאר דווקא את האשה האומללה ביותר – באידיאליזציה מופגנת. המבט שלה מסתורי ולא מאיים. שפע הבדים והמיטה עצמה מעצימים את חושניותה אך אינם מציגים אותה כגסה או כהמונית. גישתו של אינגר אל ה " אודליסק " , נחשבת כ רומנטית ומלאת חמלה. קצת רקע היסטורי – מקור השם : סולטן , הוא בתקופת השפל של הח'ליפות העבאסית – באמצע המאה ה 9 לספירה. אז החלו התורכים להשתלב באימפריה המוסלמית, בתחילה – כעבדים ממלוכים – ועד לשלטון ! השליט הסלג'וקי ששמו היה : טוגריל , היה איש צבא נועז שעמד בראש הכוח האלים שכבש את בגדאד והוא נטל לעצמו את התואר – סולטן – והנהיג משטר רודני. טוגריל בך ( 990 – 1063 ) יצא בשנת 1016 למסע כיבושים אכזר והשתלט על שטח עצום שכלל את אירן של היום, עיראק של היום וחלקים נרחבים מאסיה התיכונה – הוא שלט באימפריה שלו , לצד הח'ליפה – שמעתה – היו לו רק סמכויות דתיות בלבד , ותחשבו על כך – גם כיום , עדיין שולטים סולטנים כאלה באופן די דומה ב : עומאן , ברוניי ( בה הסולטן הוא אחד מאספני האמנות הגדולים בעולם !! ) , בפרובינציית יוגיקרטה שבאינדונזיה וב 9 מדינות שמרכיבות את מאלזיה. בהמשך מהלך חייו , חווה אינגר תקופות של גאות ושפל בקריירה שלו – אך בכל מקרה – לקראת סופה של הקריירה שלו – זכה האמן החשוב הזה לתהילה רבה . בשנת 1855 התקיימה בפאריז תערוכה גדולה לכבודו. המבקרים דאז היללו אותו וכינו אותו כ " משיח של האמנות ". ובשנת 1862 , זכה אינגר לכבוד רב מהממסד השלטוני והיה לאמן הצרפתי הראשון שזכה לקבל את " אות ליגיון הכבוד " וצוין כ : " אחרון הניאו קלאסיקנים " בצרפת.