יוסל ברגנר

יוסל ברגנר וציוריו מלאי הסיפור והמשל"

מעטים הציירים בישראל שעוררו הערכה כה עמוקה – אך גם ריחוק – כמו יוסל ברגנר. צייר, מאייר, יוצר תיאטרון ואיש רוח, שצמח מתוך השואה, האידאולוגיה הסוציאליסטית והמסורת היהודית – והפך למשורר המכחול של הביקורת החברתית והפנטזיה.
נולד בווינה ב-1920 למשפחת אינטלקטואלים יהודים. אביו, המשורר מאיר ברגנר, היה דמות בולטת בעולם הספרות היידישאית. המשפחה עקרה לאוסטרליה ערב המלחמה, שם למד אמנות במלבורן. אחרי המלחמה עלה לישראל ב-1948, בעידודו של הצייר מרדכי ארדון. כאן התיישב בירושלים ובהמשך בתל אביב, ונעשה לדמות מרכזית אך שונה בנוף האמנות המקומית.
ברגנר לא עסק בריאליזם ישראלי, אלא בריאליזם סמלי, פיוטי, עם נופך אקספרסיוניסטי. הוא צייר סירים שבורים, בובות קרועות, ליצנים עצובים ופרפרים כלואים – כולם דימויים שמרמזים על שבר, טראומה, גלות, שואה, ולעיתים גם תקווה שברירית. גיבוריו דומים לפליטים או לנפשות תיאטרליות אבודות בעולם מנוכר. הציור שלו לא הציע נחמה – אלא מבט פואטי על כאב.
למרות פרס ישראל (1980), יוסל ברגנר לא היה "בכיר הממסד". הוא נחשב בעיני רבים לצייר חוץ-קאנוני, כזה שלא הצטרף למגמות המרכזיות של הציור הישראלי – לא לציור המקומי האוריינטלי של תקופת "אופקים חדשים", ולא לפוסט-מודרניזם המאוחר. היו שראו אותו כ"גלותי" מדי, "אייר-יידיש" שלא מתאים לרוח הצברית. אך דווקא בשל כך – שמר על ייחודו.

ברגנר היה מעצב תפאורות קבוע עבור התאטרון של נסים אלוני, והשניים חלקו שפה פואטית משותפת – כמעט סוריאליסטית.

את סירי הפח, הבובות והחפצים השבורים שבציוריו, נהג לאסוף מחנויות יד שנייה – כל חפץ נשא סיפור.

למרות שהיה אדם שקט וצנוע, נודע באירוניה הדקה שלו וביכולתו לספר על זוועות מבלי לזעוק.
יוסל ברגנר הוא צייר של סיפור. צייר שמבעד לשתיקתו סיפר את השבר של המאה ה-20, את גלות הגוף והנפש, את עדינותם של אלה ששורדים מבלי להפסיק לחלום. בעידן של דימויים מהירים וצריכה שטחית, ציוריו של ברגנר ממשיכים לאתגר, לרגש ולחלחל .