הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. כולנו יודעים כי יוסל ברגנר (1920-2017 ) – הצייר , המאייר ומעצב תלבושות ותפאורות בתיאטרון , שזכה בפרס ישראל לציור בשנת 1980 ונסים אלוני ( 1926-1998 ) – המחזאי , במאי התיאטרון , הסופר , העיתונאי והמתרגם , שזכה בפרס ישראל לאמנויות הבמה בשנת 1996 – היו חברים בנפש . אך אין ספק כי חברותם שברה שיאים בשנת 1997 , כאשר יצירתם המשותפת : הצגת התיאטרון הבלתי נשכחת – ״ הכלה וצייד הפרפרים ״ , יצאה לדרך והצליחה בגדול . ברגנר יצר סדרה של 8 ציורים בנושא ״ פרפרים ״ והראה אותם לידידו , נסים אלוני . אלוני קיבל מ 5 מהם , ״ השראה ״ – שהפכה למחזה חדש שעד כה לא היה כדוגמתו . החיבור בין ברגנר לאלוני הוא אחד המקרים היפים בתרבות הישראלית שבהם ציור הופך לתיאטרון – לא דרך עלילה , אלא דרך מצב נפשי , קומפוזיציה וקצב . אלוני לא לקח ציור והפך אותו לסצנה . הוא עשה משהו עמוק בהרבה : הוא תירגם דימוי חזותי לשפה בימתית . הפרפרים אצל יוסל ברגנר הם לא סמל חד משמעי אחד , אלא מוטיב טעון מאוד – יופי , חרות , נשמה , זיכרון , ילדות אבודה – ולעתים , גם שבריריות של החיים . אצל ברגנר , במיוחד בציוריו היותר מאוחרים , הפרפר כמעט אף פעם אינו רק – ״טבע ״. הפרפר של יוסל מופיע בתוך עולם תיאטרלי , קפקאי , מלא פליטים , מזוודות , ליצנים , כלים שבורים , מנורות שמן ישנות ודמויות תלושות . לכן , הפרפר נעשה למשהו חמקמק : ״ גם תקווה וגם משהו שנלכד או נטרף ! ״. חמשת הציורים בנושא ה ״ פרפר ״ שעניינו את נסים אלוני במיוחד , היו כנראה ( לפי סדר הצגתם בפוסט הזה ) : ״ ציידי הפרפרים ״ ( הציור שבאוסף שלי ) , ״ לוכדי הפרפרים ״ , ״ אוכלי הפרפרים ״ , ״ שלושת הבנות והפרפר ״ ו ״ הפרפר ומנורות השמן ״ . אני מאמין שאין כל סתירה בין הציורים . לדוגמא , בין הציור שלי שנקרא : ״ ציידי הפרפרים ״ ובין ״ אוכלי הפרפרים ״ יש מתח שמאוד מתאים לעולמם של ברגנר ואלוני . אצל ברגנר- הפרפר הוא דימוי חזותי . אלוני הופך אותו לפעולה דרמטית : לרדיפה , לכמיהה ולאובדן . בציור – אתה רואה פרפר . בתיאטרון – אתה רואה אדם שמנסה לתפוס משהו שלא ניתן לתפוס . זו כבר דרמה . ציורי הפרפרים נוצרו בתקופה שבה ברגנר עסק בחיפוש ״ סמלים ״ חדשים . הפרפרים סימלו בעיניו חלום , פלא או אידאל בלתי ניתן להשגה . הדמויות בציורים נראות לעתים כשל יצורים תמהוניים שמנסים ללכוד את היופי שמתחמק מהם . לעתים , הציור מתאר סעודה שבה ״ אוכלים פרפרים ״ מה שמוסיף רובד סוריאליסטי ומלנכולי ליצירה . המחזה של נסים אלוני נכתב בשנת 1966 ( ועלה לבמה ב 1967 ) . ההשראה שאלוני קיבל מציורי הפרפרים של ברגנר היתה ישירה . אלוני הודה כי כתב בעקבותיהם את סיפור המפגש בגן העירוני בין גץ ( פקיד ביטוח שיצא לצוד פרפרים מדי יום רביעי ) לבין מיץ ( כלה שברחה מחופתה ) . ברגנר נתן לאלוני לא רק את ההשראה , אלא גם עיצב את התפאורה והתלבושות להפקה המקורית ב ״ תיאטרון בימות ״ ( בכיכובם הבלתי נשכח של יוסי בנאי וגילה אלמגור ) . התפאורה נראתה ממש כמו הציור שלי , שמופיע ראשון בפוסט . פינה מרוחקת בגן עם אוירה קסומה ומעט נוסטלגית . הפרפר הוא דימוי למשהו עדין ושברירי שאי אפשר באמת לצוד או לאחוז בו מבלי להרוג אותו . ובודאי שאי אפשר לאכול אותו . במחזה של אלוני , גץ אפילו לא מנסה באמת לצוד פרפרים חיים אלא מחפש דרך לגלות ולהבין את הפרפרים שבראשו . המחזה נחשב לאחת הפנינים הקלאסיות והאהובות ביותר של נסים אלוני . זהו מחזה לירי , פיוטי ומלא קסם שעוסק במפגש מקרי בין שתי דמויות בודדות בגן ציבורי . המפגש בין גץ למיץ יוצר דיאלוג סוריאליסטי , מצחיק ומריר – מתוק , שבו השניים חושפים את הבדידות , הפחדים והחלומות שלהם . אלוני השתמש כאן בסגנון תיאטרון האבסורד , אך העניק לו נופך ישראלי – מקומי – רגיש מאוד . השפה של אלוני היא " מוזיקלית " – לא תמיד חשוב מה נאמר בהצגה , ברמה העובדתית . מה שהופך ליותר חשוב הוא הקצב של זרימת המילים והאוירה שהן מייצרות . הגן הופך למרחב מנותק מהמציאות , מעין בועה של פנטזיות בתוך עולם מודרני מנוכר . שתי הדמויות נמצאות במצב של המתנה למשהו שלא קורה . גץ מחכה לפרפר ומיץ מחכה לחתן שלא בא . שניהם חיים בעולם של אשליות כדי להתמודד עם המציאות האפורה . המחזה בוחן , מן הסתם , את היכולת ( או אי היכולת ) של בני אדם ליצור קשר אמיתי . אך למרות שהם מדברים ללא הפסקה זה עם זו , נדמה כי כל אחד מהם נותר כלוא בתוך עולמו הפנימי המיוסר . מבחינתי כמי שכותב בעיקר על אמנות פלסטית , המפגש הלא שגרתי הזה בין 5 ציורי פרפרים…
