"מות אדוניס עם ונוס, קופידון ושלוש הגראציות," נושא פופולרי באמנות האירופית של תקופת הרנסנס והבארוק, אשר משקף את החיבור בין המיתולוגיה, היופי והטראגדיה.
מות אדוניס מתאר את הסיפור המיתולוגי של אדוניס, אהובה של ונוס, שנפצע אנושות בזמן ציד על ידי חזיר בר. האיקונוגרפיה של הסצנה ממחישה את הרגע הטראגי בו ונוס, אלת האהבה, מתאבלת על מות אהובה. לצד דמותה של ונוס נמצא קופידון, אל האהבה, המיוצג לעיתים כבנה, ומלווה אותו ייצוג שלוש הגראציות – אלות היופי, השמחה והחן.
בציור זה ניכרים המאפיינים האופייניים של אמני התקופה: תשומת לב לפרטים בגוף האדם, הפגנת רגשות עזים דרך תנוחות ופרצופים, ושימוש במוטיבים מיתולוגיים להבעת תימות אנושיות נצחיות כמו אהבה, אובדן וצער.
הקומפוזיציה בציור זה מאורגנת בצורה הרמונית: ונוס מתוארת כמרכז הוויזואלי, כשהיא מתכופפת בעצב על גופו של אדוניס השוכב. שלוש הגראציות וקופידון מקיפים את הדמויות המרכזיות, ומוסיפים לתחושת הדרמה והתנועה שבסצנה. הניגודים בין החיות שבדמותן של הגראציות לבין גופו המת של אדוניס מדגישים את הפער בין החיים והמוות, האהבה והפרידה.
אמנים שונים כגון טיציאן, רובנס ובארוק קרבג'יסטים רבים עסקו בנושא זה, כשכל אחד מהם הוסיף את הפרשנות האישית שלו, אך נותרו נאמנים לקווים המנחים הקלאסיים של האמנות המיתולוגית – הבעת המורכבות של הקיום האנושי דרך סיפורים מהמיתולוגיה.
כתבה זו מבקש להאיר על השימוש העמוק במיתולוגיה ככלי חזותי להעברת רגשות אנושיים אוניברסליים ועל יכולתה של האמנות לתווך בין המימד השמימי לחוויות יומיומיות של אהבה, סבל ואובדן.
הציור, שנוצר בין השנים 1614-1615, מצויר בצבעי שמן על קנבס. גודלו הוא כ-2.12 מטר על 2.41 מטר – ממדים מרשימים ביותר, המדגישים את הנוכחות הדרמטית של הדמויות והאירועים המתרחשים בסצנה.
רובנס השתמש בטכניקה האופיינית לו, כאשר השכבות הראשונות היו בצבעים כהים יותר ולאחר מכן הוא הוסיף שכבות בהירות יותר כדי ליצור ניגוד בין אור לצל. הוא היה ידוע ביכולתו ליצור תנועה וחיות בעזרת הברק הייחודי של צבעי השמן שלו, והטיפול בשכבות צבע דקות ועתירות גוונים מעניק לדמויות ולנוף עומק ועשירות.
הקומפוזיצה בציור ונוס מתוארת מתאבלת על אדוניס, רגע לאחר מותו. קומפוזיציה זו מאורגנת בצורת פירמידה קלאסית – דמותה של ונוס עומדת במרכז, כורעת על ברכיה מעל גופו הפצוע של אדוניס, הממוקם בחלק התחתון. תנוחתה מכופפת והיא מושיטה את ידה בניסיון נואש לגעת באהובה הפצוע.
רובנס משתמש בתנועה ובתנוחות כדי להעביר את הדרמה של הסצנה. קופידון, הדמות הקטנה שמופיעה משמאל, נראה מושיט את ידיו בבכי, בעוד שלוש הגראציות, משמאל ומאחור, עומדות יחדיו בצורה המזכירה עמודים אנושיים, אשר תומכים במבנה הפירמידלי של הקומפוזיציה. הן עדות אילמות לטרגדיה.
הנוף מסביב משלים את הדרמה של הסצנה, עם שמים מעוננים ומחשכים ואור הנופל על ונוס ואדוניס, מדגיש את המאבק בין החיים והמוות. הדמויות כמעט משתלבות בטבע, כשהשימוש באור וצל (קיארוסקורו) מעניק תחושת תנועה ומעביר את המתח בין הטרגדיה לאהבה הנצחית.
הקומפוזיציה בציור הזה נחשבת למופת של איזון והרמוניה: מחד, יש דרמה עזה דרך התנוחות והתנועה, אך מצד שני רובנס שומר על תחושת איזון ושליטה באמצעות סידור הדמויות והנוף. למרות הרגשות העזים והכאוס שמביעות הדמויות, רובנס מצליח לשמר תחושת רוגע במבנה הכולל, מה שמוסיף לעוצמתה של הסצנה.
רובנס ידוע בשימושו בצבעים חמים ועשירים – האדום העמוק, שניתן לראות בבגדיה של ונוס ובדם של אדוניס, הוא צבע בולט שמסמל את התשוקה ואת הכאב. השימוש בניגודים בין צבעים חמים לקרים מדגיש את ההבדלים בין החיים למוות, בין אהבה לאובדן.
הציור "מותו של אדוניס" מאת רובנס מוצג כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק (Metropolitan Museum of Art). המוזיאון הוא ביתם של כמה מיצירותיו החשובות ביותר של רובנס, וציור זה הוא אחד מהיצירות המוערכות ביותר במוזיאון.
הציור מהווה דוגמה מצוינת לסגנון הבארוק ולהשפעתו של רובנס על אמנות התקופה, בזכות השילוב בין דרמה רגשית ואסתטיקה חזותית.
