האישה שהחלה כמוזה של רנואר והפכה לאחת הציירות הנועזות והחשובות של האמנות המודרנית
כאשר מזכירים את שמו של רנואר, רבים נזכרים בדמויות הנשיות הזוהרות שצייר. אך מעטים יודעים שאחת הדוגמניות הבולטות שלו, סוזאן ואלדון (Suzanne Valadon, 1865–1938), לא הסתפקה בלהיות מושא למבטו של הצייר – היא הפכה בעצמה לאחת האמניות המקוריות והמשפיעות של ראשית המאה העשרים.
ואלדון נולדה בשם מארי-קלמנטין ולאד (Marie-Clémentine Valade) למשפחה ענייה בצרפת. כבר בילדותה נאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות, ובהמשך אף הופיעה כאקרובטית בקרקס. לאחר שנפצעה בנפילה מטרפז, נאלצה לחפש פרנסה אחרת והחלה לשמש דוגמנית לאמנים ברובע מונמארטר בפריז.
בין השנים 1880–1893 היא דגמנה לגדולי האמנים של התקופה – פייר-אוגוסט רנואר, אנרי דה טולוז-לוטרק, פייר פובי דה שאבאן ואחרים. רנואר הנציח אותה בכמה מציוריו הידועים, ובהם "ריקוד בעיר" (Dance in the City). אך בזמן שישבה שעות ארוכות בסטודיו, היא לא רק שימשה מודל – היא התבוננה. היא למדה כיצד נבנה ציור, כיצד נרקמת קומפוזיציה, כיצד אור וצבע יוצרים נפח ורגש. האקדמיה שלה הייתה הסטודיו של גדולי הציירים.
האמן אדגר דגה היה הראשון שזיהה את כישרונה. הוא עודד אותה לצייר, לימד אותה טכניקות של רישום ותחריט ואף סייע לה להציג את עבודותיה. בשנת 1894 הייתה ואלדון לאישה הראשונה שהתקבלה כחברה ב־Société Nationale des Beaux-Arts – הישג יוצא דופן באותם ימים.
ציוריה שונים מאוד מאלו של האימפרסיוניסטים שסבבו אותה. בעוד רנואר ביקש להציג יופי אידיאלי, עור קטיפתי ונשיות רכה, ואלדון ציירה את הגוף האנושי כפי שהוא באמת. היא לא ייפתה ולא הסתירה. דמויותיה כבדות, מוצקות, לעיתים עייפות ולעיתים מלאות עוצמה. הן אינן מוצגות כאובייקט למבט הגברי, אלא כבני אדם שלמים בעלי נוכחות, אישיות וסיפור.
כאן בדיוק הקדימה את זמנה.
עשרות שנים לפני שהתפתח השיח הפמיניסטי באמנות, ואלדון העניקה לנשים קול חזותי חדש. היא ציירה נשים מזדקנות, נשים מתלבשות, נשים נחות, נשים שאינן עסוקות בלמצוא חן בעיני הצופה. במקביל הייתה גם מהאמניות הראשונות שציירו עירום גברי באופן ישיר וטבעי – היפוך כמעט מהפכני של המסורת האמנותית האירופית.
סגנונה משלב קו רישומי חד ובטוח עם צבעוניות עזה וקומפוזיציות יציבות. אפשר למצוא ביצירתה השפעות של גוגן, סזאן ואף ראשית הפוביזם, אך היא מעולם לא השתייכה באמת לאף זרם. היא יצרה שפה אישית, ישירה, אמיצה וכנה.
גם חייה האישיים היו יוצאי דופן. בנה, מוריס אוטריו, הפך לצייר מפורסם בזכות עצמו, וביחד עם בן זוגה הצייר אנדרה אוטר הם היו חלק מהחיים הבוהמייניים של מונמארטר. אולם למרות הקשרים הרבים שלה עם גדולי האמנות, ואלדון מעולם לא נותרה בצלם. היא הצליחה לפרוץ את המחסום הכפול של מעמד נמוך ושל היותה אישה בעולם אמנות שנשלט כמעט כולו בידי גברים.
במשך שנים רבות תולדות האמנות נטו לזכור את סוזאן ואלדון בעיקר כדוגמנית של רנואר. כיום ברור לחלוטין שהסיפור האמיתי הוא הפוך: היא הייתה אחת האמניות החדשניות והאמיצות של תקופתה, יוצרת שהעזה להביט על האדם ללא אידיאליזציה, ולהעניק לנשים מקום חדש בתולדות הציור.
לעיתים נדמה שסוזאן ואלדון לימדה אותנו שיעור חשוב הרבה יותר מטכניקת ציור: המוזה אינה חייבת להישאר מול כן הציור. היא יכולה לקום, לקחת את המכחול לידיה – ולשנות את ההיסטוריה.
