סשה אוקון

לצערי, היום אנו נפרדים מאמן חשוב ובעל קול ייחודי — סשה אוקון (‏Alexander “Sasha” Okun, 12 מאי 1949 – 6 נובמבר 2025).
בפוסט הבא — הצצה לתולדות חייו, לבימת יצירתו, ולמה משמעותו היא כה חשובה בהיסטוריה של האמנות הישראלית והבינלאומית.

סשה אוקון נולד בלנינגרד (כיום סנט פטֶרבורג), ברית־המועצות לשעבר, ב־12 במאי 1949.
למד באקדמיה אומנותית (Stieglitz State Art and Industry Academy) בעירו, שם סיים תואר MA בשנת 1971.
בשנות השבעים היה שותף לתנועת האמנות האלטרנטיבית בלנינגרד, בין היתר כחלק מהאנדרגראונד שקם לאתגר את המשטר האמנותי הרשמי.
ב־1979 עלה לישראל והתבסס בירושלים, שם חי ועבד כמעט ארבעה עשורים.
בנוסף לפעילותו כיוצר, שימש מרצה בכיר ב־בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, והעביר שיעורים רבים בדור של ציירים ואמנים.
אוקון הלך לעולמו ב־6 בנובמבר 2025.

אוקון התפרסם בעיקר בציוריו ובהדגשת הגוף האנושי — לא כגוף אידאלי בלבד, אלא כגוף חי, בשרי, רווי חיים או שקוע בדעיכה.
הוא שאב השראה מסורתית רחבה: מהרנסאנס, דרך הבארוק והרוקוקו, ועד למודרניזם ולציור הפיגורטיבי העכשווי.
מה שמאפיין אותו במיוחד: שילוב של היפר–ממשיות של הבשר האנושי — קפלים, מרקמים, צבעים — יחד עם תחושת אירוניה, הפניה טראגית-קומית, ולעיתים תחושת סצנה קרובה לתיאטרון.
יצירותיו מציגות דמויות (משפחה, מכרים, קרובים) שבמקום להיראות "אידאליות", הן עומדות מול הזמן, המוות, הדעיכה, הגוף – והכול עם נימה של הומור שחור או מבע אירוני.
בנוסף, אוקון עסק גם בספרות, בכתיבה ובהפצה של רעיונות מעבר לציור בלבד.

תערוכתו “Sasha Okun: Corpus” ב־מוזיאון תל‑אביב לאמנות (לה אמיר, דצמבר 2025) הציגה קווים מרכזיים של גוף ונפח, מוות וחיים, גוף פועל וגוף פאסיבי.

באתר הגלריה הלונדונית Alice Black Gallery ניתן הצצה לבחירות נרחבות של ציורי גוף וסדרת עבודות פיגורטיביות שלו.

באתרו האישי ניתן לעיין בביוגרפיה, גלריית תמונות, והקרנות של תהליכי העבודה – מקום נהדר להיכרות מעמיקה יותר.

סשה אוקון מייצג חפיפה מעניינת בין מסורת לאוונגרד: הוא לא פירק את הגוף החצוי או הפחיד בעיוות קיצוני כפי שעשו חלק מהכותבים האקטואליים, אך גם לא חזר למסורת נקייה ואידאלית. במקום זאת, הוא חקר את הבשר, את הקליפה, את התנועה, ההזדקנות — ואת החיוך המר שמתחת.
הוא הביא לישראל קול שונה – גוף שמן, מלא, חושני, לא מנודה, עם נוכחות שמאתגרת את “הגוף המודרני” הצנוע והמתוח.
כמרצה ותיק, השפעתו הורגשה בדור של ציירים ואמנים צעירים — לא רק דרך העבודות אלא גם דרך ההוראה, הדיאלוג עם המסורת, והיכולת לשלב בין תיאוריה לפרקטיקה.

המוות של סשה אוקון הוא אובדן למרחב האמנותי הישראלי והעולמי. אך מורשתו – הציורים שלו, התהליך שלו, ההוראה שלו – ממשיכים לפעול. מי שנחשף לעבודתו ייהנה מזווית ראייה שהיא גם חושנית וגם פילוסופית, גם אישית וגם אוניברסאלית.