הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. בשנת 1961 , כשהוא בן 80 , הדפיס פבלו פיקאסו את הליטוגרפיה – שלדבריו , הייתה הטובה ביותר שלו ואשר התבססה על סדרת רישומים , טיוטות ומחקרים – STUDIES – שעשה במהלך שנות ה 50 – בנושא : ״ ונוס וקופידון ״ , כמחווה לעבודותיו של המאסטר, לוקאס קראנאך האב ( CRANACH ) , גדול אמני ״ אסכולת הדנובה ״ ברינסאנס הצפוני . קראנאך האב ( 1472-1553) היה צייר ואמן תחריטי עץ והדפסים גרמני שבימי שיא הקריירה שלו , שימש כצייר החצר של נסיך סקסוניה , שבירתה היתה דרזדן . הוא התמחה בציור פורטרטים וציורים מיתולוגיים . בין השנים 1525 ו 1530 יצר קראנאך האב כ 10 גירסאות שונות של תחריטים וציורי שמן שבהן תיאר את המוטיב המרכזי של הסיפור המיתולוגי – על ונוס – אלת האהבה ובנה קופידון – אל התשוקה . ומערכת היחסים ביניהם . בגירסת הציור שלפנינו , אותו יצר קראנאך בשנת 1529, כשהיה בן 57 , תיאר האמן הגרמני את ונוס נשענת על עץ כשהיא עוטה גלימה שקופה לחלוטין העטופה סביב גופה , מבליטה את חימוקיה ומדגישה את זהותה כאלת האהבה . היא עונדת על ידה הימנית השעונה על העץ – צמיד , ועל צוארה – ענק פנינים . ונוס חובשת כובע רחב שוליים בצבע אדום ומתחתיו – רשת שיער המכוסה אף היא בפנינים . מימינה – בתחתית הציור, ניצב קופידון הקטן – שמנסה לשווא לרתק את תשומת לבה . קופידון לופת בידו הימנית חלת דבש שגנב , ובידו האחרת אוחז במצחו , בעודו נראה כמתלונן ונאנק מכאבים . לפי המיתולוגיה – קופידון גנב חלת דבש וניסה למצוץ ממנה וללקק את הדבש שניגר , ואז – נעקץ בפניו על ידי עדת דבורים נקמניות שקמה עליו . אך ונוס – אינה מגיבה לזעקותיו ותשומת לבה מופנית ממש לא לכוונו – אלא , דווקא אלינו – הצופים בציור. הכיתוב הלאטיני שבגוף הציור מסביר את הסיבה להתעלמותה של האם מבנה הסובל בכך ש : " הנאה מפרי הפיתוי הינה קצרת טווח וחולפת ובדרך כלל היא מסתיימת במפח נפש , כאב וצער " ! תוכן הכתובית מרמז על כך שבעיניה של אלת האהבה – התשוקה שיורה בנה בחצים שלו – מספקת את יצר תאוותם של הנורים רק בטווח הקצר – וזו נעלמת כהרף עין תוך שהיא מותירה אחריה כאב גדול כמו זה שנגרם מעקיצת דבורה . וזהו ה " מוסר השכל " שנובע מהסיפור המיתולוגי ומהציור שנוצר לפיו . בציור – מתוארים האם ובנה – כשהם ניצבים על פני שביל חצץ הזרוע בנוף מיוער בחלקו וטרשי – סוער , בחלקו האחר . ברקע המרוחק מתוארים מבנים מפוארים . ראשה של ונוס נוטה אלינו – הצופים , ומבטה מתפרש כסקרן – כלפינו ! מי שמתבונן בציור מקרוב ובהגדלה – יכול לקרוא על סרט שצמוד לענק שעל צווארה את המילה הלאטינית שתרגומה: " יהירות ". מבקרי האמנות קבעו כי קראנאך בחר באביזרים הנלווים לדמותה של ונוס בציור שלו – להיראות " מודרניים " ברוח תקופתו – ובכך ניסה לייצג את האופנה שהייתה מקובלת בחצר הסקסונית שבה עבד באותה תקופה – ולומר : ונוס היא אלה נצחית והמוסר השכל שהיא משדרת – נצחי אף הוא . הציור של קראנאך האב נוצר בצבעי שמן על לוח עץ וגודלו 58 על 44 ס"מ . הציור תלוי באופן קבוע בחדר מספר 4 שמקדיש ה " נשיונל גאלרי שבלונדון " לאוסף ציורי הרינסאנס הצפוני שבבעלותו . הציור מהווה " רכש " חדש מאוד של המוזיאון הלונדוני הנפלא הזה . ולמעשה – הוא הוענק למוזיאון במתנה אך לפני כשנה – ב 20/2/2019 , על ידי הקרן על שמה של דרו היינץ ( 1915- 2018 ) , בעקבות פטירתה . דרו היינץ הייתה שחקנית אמריקנית , ילידת בריטניה , נדבנית ופטרונית אמנויות . היא הייתה נשואה לה. ג'. היינץ השני , נשיא קונצרן עיבוד המזון הענקי – היינץ ( HEINZ ) שנוסד בשנת 1869. פבלו פיקאסו ( 1881-1973 ) מאוד אהב לטפל בסיפורים מיתולוגיים ולהעניק להם את הזווית הסגנונית שלו , ובתוך כך , לעשות מחווה אישית שלו – למאסטרים הגדולים – שאותם העריץ כבר בילדותו ובנעוריו – כשנהג לבקר בפראדו ולאחר מכן – בלובר, ולהעתיק את יצירותיהם בהנאה רבה ובכשרון רב . בבדיקה שעשיתי – גיליתי כי בין השנים 1905 ו 1968 ( כלומר מאז שהיה בן 24 ועד שמלאו לו 87 שנים !! ) ניסה פיקאסו את כוחו – לפחות תריסר פעמים – ליצור גירסאות משלו – למיתוס הקדום על " ונוס וקופידון " ( אלו – אגב – שמותיהם הרומיים של אלת האהבה ובנה , אל התשוקה. שמותיהם המקוריים – במיתולוגיה היוונית היו : אפרודיטה וארוס ) . הליטוגרפיה של פיקאסו שמוצגת לפנינו – הושלמה והודפסה , כאמור, בשנת 1961 – כשפיקאסו היה כבר בן 80 . גודלה – נטו – הוא 64 על 50 ס"מ – והגלופה המקורית שלה נצרבה על : " ניר קשתות מעוצב וארוג בסימני מים " ונחתם על ידי פבלו פיקאסו. יצירת מופת בפני עצמה !!!
