הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. לפנינו 9 ממיטב ציוריו של פייר אוגוסט רנואר ( 1841 -1919 ) והמשותף להם הוא שכולם נוצרו בזה אחר זה במהלך השנים : 1890-1900 , בעשור שבו לדעת מומחי המטרופוליטן מיוזיאום אוף ארטס בניו יורק , הגיעה יכולתו האמנותית של רנואר לשיא . לפי מאמרים שנכתבו על ידי המומחים הללו ,האמן שהיה אז בן 50 , החל בשנת 1890 לפתח סגנון חדשני – מפתיע , שכונה בפיהם : ״ אקספרסיוניזם רנוארי ״ ולפיו מיזג בעבודתו את שיטת השימוש בקו ,בנפח וברמת הדיוק הניאו קלאסית , בהשפעת ז׳אן אוגוסט דומיניק אנגר ( 1780-1867 ) , תוך נטישה הדרגתית אך מובהקת של הספונטניות והמיידיות האימפרסיוניסטית ופיתח ,למעשה , אקספרסיוניזם משלו . בניגוד למרבית הציירים האקספרסיוניסטים המוקדמים – רנואר נמנע מלבטא בציוריו תחושות קשות ( מה שאיפיין , למשל , את יצירותיו של אדווארד מונק כמו ה ״ צעקה ״ משנת 1893 ) , אלא – דווקא – חום , אהבה והתלהבות מהאובייקטים לציוריו . פניהן של ״ גיבורות ״ ציוריו בעשור שנות ה 90 של המאה ה 19 – קורנות , מאירות וזוהרות – בדרך כלל – ולאו דווקא מתוך כוונה להפעים את הצופה , אלא כביטוי או השתקפות של הנאתו והתפעמותו של רנואר עצמו מהן . מקובל להניח כי כבר בשנת 1883 , לאחר שובו של רנואר ממסעותיו ברחבי איטליה וסיציליה חווה רנואר סוג של משבר בקריירה . הוא חש , מן הסתם , שהוא הגיע לקצה הדרך עם האימפרסיוניזם והבין כי הוא קרב למבוי סתום . במאמר של מומחי המטרופוליטן נטען כי חויית הסיור הממושך שלו באיטליה החדירה ברנואר את התחושה כי החירות הגדולה שהעניק לו עד כה הציור החופשי בחוץ , בחיק הטבע , מול נושא הציור : " SUR LE MOTIF " , הפכה למגבלה או אף למכשול בדרכו האמנותית , כיוון שהיא הותירה לו הזדמנות פחותה לטפל בקומפוזיציה עצמה בשל ההכרח להתמקד בעיקר בגווני האור ובהשתנות המתמדת של האירועים שלפניו . רנואר חש כי המאמץ ללכוד את השתנות הטבע באופן נאות גורם לו יותר ויותר לוותר על ביטוי ערך הצורה ופוגם בכושרו להקפיד על טיב האמנות שלו . בשנת 1886 החליט רנואר , בעקבות ידידו , קלוד מונה , לוותר על השתתפותו בסלון האימפרסיוניסטי ה 8 והאחרון . מונה עשה זאת בשל אי שביעות רצונו מהשתלטותו של אדגר דגה על התנועה ואילו רנואר פשוט לא חפץ עוד לדבוק בעקרונות המקודשים לאימפרסיוניזם . בהמשך שנות ה 80 של המאה ה 19 החל רנואר לצייר יותר ביותר בסגנונו של אנגר שהיה , למעשה , ציור ניאו קלאסי . רנואר כינה את הסגנון של אנגר – " הסגנון הקשה " ויצר עד שנת 1888 מספר עבודות גדולות אותן הכין בהקפדה יתרה ולעתים תכופות בלויית רישומי הכנה מפורטים בגודל אמיתי ואפילו סקיצות בצבעי שמן , עד שחש כי השלמות הקומפוזיציונית שאותה ביקש למצוא – הושגה . מומחי המטרופוליטן קבעו במאמר שלהם כי " התקופה האנגריאנית " של רנואר , לא הייתה תקופת נסיגה בסגנונו – אלא , להיפך – תקופת הפוגה שנועדה לשחרר אותו מהקלות הבלתי נסבלת של האימפרסיוניזם לפי תפיסתו הנוכחית . בשנת 1890 הבשיל סגנונו החדש של רנואר ובמהלך העשור הוא יצר עשרות ציורים שברובם התמקד בקשת צרה יחסית של אובייקטים ובעיקר : ילדות , נערות ונשים בכלל – בתנוחות שונות וכן בעירום ( סדרת הנשים הרוחצות ) – בסטודיו ובחוץ – תוך שימוש מרתק בקשת של צבעים שטרם ניסה עד כה . רוב המומחים בעולם – כינו את הסגנון החדשני הזה של רנואר באופן סתמי : " הסגנון המאוחר " ואילו במטרופוליטן של ניו יורק – מתעקשים עד היום לכנות את סגנון ציוריו של רנואר בעשור האחרון של המאה ה 19 : " האקספרסיוניזם הרנוארי " . אך למרבה הצער נקטע תהליך הפיתוח של הסגנון המרתק הזה של האמן האהוב כאשר בראשית שנת 1901 ספג רנואר את המהלומה הקשה ביותר בחייו . ודווקא כשהיה בשיאו מבחינת יכולתו האמנותית , הוכה רנואר בשיגרון שתקף במהירות ובעוצמה את זרועותיו ורגליו וגרם להקשחה של מפרקיו , עד שהפך אותו לנכה המרותק לכיסא גלגלים , ואינו מסוגל אף לאחוז במכחול .
הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע.
