פייר בונאר: הצייר של "הרגעים החומקים" והאמבט הנצחי
רבים מכירים את הציורים המרהיבים של אישה המתרחצת באמבטיה, עטופה באור צבעוני ורוטט. מאחורי היצירות הללו עומד פייר בונאר (Pierre Bonnard, 1867–1947), אחד הציירים המרתקים והחידתיים ביותר במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20.
בונאר לא היה רק "צייר של נחת"; הוא היה אמן של זיכרון, רגש וצבע, שהפך את חדר הרחצה הביתי למקדש של מודרניזם.
האישה שבאמבט: מארת והטרגדיה שמאחורי היופי
תיקון קטן אך חשוב לדיוק ההיסטורי: בת זוגו המפורסמת של בונאר הייתה מארת דה מליני (Marthe de Méligny), שנולדה בשם מריה בורסן. בונאר פגש אותה בפריז ב-1893, והיא הפכה למוזה הבלעדית שלו למשך כמעט חמישים שנה.
מארת סבלה מחרדה ומבעיות בריאותיות (ככל הנראה אובססיבית לניקיון), מה שגרם לה לבלות שעות רבות בטבילה במים. בונאר הפך את הטקס היומיומי הזה לסדרת יצירות מופת. בציוריו, מארת נראית לעיתים קרובות צעירה וזוהרת, גם כאשר שניהם כבר היו בשנות ה-70 לחייהם – עדות לכך שבונאר לא צייר את המציאות כפי שהיא, אלא את הזיכרון והתחושה שלה.
בין האימפרסיוניזם למודרניזם
בונאר התחיל את דרכו בקבוצת ה**"נאבי"** (Les Nabis – "הנביאים"), קבוצה שדגלה בציור דקורטיבי, שטוח וסמלי. עם השנים הוא פיתח סגנון ייחודי המכונה "אינטימיזם" (Intimisme).
הקפאת הרגע: בניגוד לאימפרסיוניסטים שציירו בחוץ (En plein air) כדי לתפוס את האור המשתנה, בונאר צייר בסטודיו, מהזיכרון. הוא האמין שהמבט הראשון הוא החשוב ביותר, ושעל הצייר לשמר את ה"הלם" של המפגש הראשוני עם האובייקט.
השחרור מהפרספקטיבה: בונאר "שיחק" עם חלל החדר. לעיתים הדמות נדחקת לשוליים, והצופה מרגיש כאילו הוא מציץ לתוך רגע פרטי מאוד.
טכניקה וסגנון: האלכימאי של הצבע
עבודתו של בונאר מתאפיינת בשימוש נועז ומהפנט בצבע. הוא לא השתמש בצבע כדי לתאר אובייקטים, אלא כדי ליצור אווירה ורגש.
משיכות מכחול קטנות וצפופות: הוא בנה את הציור בשכבות, מה שיצר מרקם עשיר ורוטט. כשמסתכלים על ציור שלו מקרוב, הוא נראה כמו פסיפס של כתמי צבע; כשמתרחקים, התמונה מתגבשת.
קומפוזיציות מורכבות: הוא הרבה להשתמש במראות, חלונות ודלתות פתוחות כדי ליצור "ציור בתוך ציור", מה שמעניק תחושת עומק ומסתורין.
האור המנצח: בונאר נחשב לאחד מגדולי הקולוריסטים. הצהובים, הסגולים והכחולים שלו בציורי האמבטיה יוצרים תחושה של אור המשתקף במים ובאריחים בצורה כמעט מופשטת.
יצירותיו של בונאר הן נכס צאן ברזל של המוזיאונים המובילים בעולם:
מוזיאון ד'אורסה (Musée d'Orsay), פריז: מחזיק באוסף הגדול והחשוב ביותר של עבודותיו, כולל סדרת ה"אמבט" המפורסמת.
מוזיאון פייר בונאר (Musée Bonnard), לה קאנה: מוזיאון המוקדש כולו לאמן בעיירה בה בילה את שנותיו האחרונות בריביירה הצרפתית.
ה-MoMA בניו יורק ומוזיאון הטייט (Tate) בלונדון: מציגים יצירות מפתח מתקופת בגרותו האמנותית.
פייר בונאר לימד אותנו שהיופי הגדול ביותר נמצא ברגעים הקטנים, הביתיים והפשוטים ביותר – אם רק נדע להסתכל עליהם עם מספיק אהבה וצבע.
היצירה "האמבט" (Le Nu dans le bain) משנת 1936, המוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז (Musée d'Art Moderne de Paris), נחשבת לאחת מפסגות יצירתו של בונאר. היא מייצגת את השכלול הסופי של הטכניקה שלו.
בכתבה זו נתייחס אל אחד מציוריו החשובים ביותר "האמבט"
1. הקומפוזיציה: הגוף כחלק מהנוף הביתי
בונאר בוחר בזווית מבט "מלמעלה", המזכירה מעט את הצילום המוקדם או את ההדפסים היפניים (Ukiyo-e) שהשפיעו עליו מאוד.
הקווים האנכיים והאופקיים: האמבטיה עצמה והאריחים שעל הקיר יוצרים רשת גיאומטרית נוקשה. בתוך המבנה הזה, גופה של מארת מונח בצורה אופקית, כמעט כמו דג במים או פסל עתיק.
הדמות הנעלמת: שימו לב שגופה של מארת אינו "מצויר" בקווי מתאר חדים. הוא נטמע בתוך השתקפויות המים והאריחים. בונאר לא מצייר "אישה באמבטיה", אלא את החוויה של גוף בתוך מים ואור.
2. פלטת הצבעים: "אלכימיה של אור"
זהו אולי ההיבט המרהיב ביותר בציור. בונאר משתמש בצבעים שעל פניו "לא הגיוניים" לסביבה כזו:
הצהובים והכתומים: האור שחודר לחדר צובע את דפנות האמבטיה בזהב עז. זה יוצר תחושה של חום כמעט דתי, כאילו המים הם נוזל יקר ערך.
הסגולים והכחולים: הצללים בציור אינם שחורים. בונאר משתמש בסגול עמוק ובכחול קובלט כדי לתאר את עומק המים ואת הצללים על גופה של מארת.
הניגודיות: השילוב בין הכתום החם לכחול הקר יוצר "רטט" (Vibration) בעין של הצופה. זו הסיבה שהציור נראה כאילו הוא זז או מנצנץ כשמסתכלים עליו לאורך זמן.
3. טכניקת הציור: זיכרון מול מציאות
בונאר צייר את היצירה הזו כשהוא ומארת היו בשנות ה-60 וה-70 לחייהם. למרות זאת, גופה של מארת בציור נראה צעיר, מתוח ואידיאלי.
שכבות של זמן: בונאר עבד על הציור הזה במשך תקופה ארוכה. הוא היה מוסיף נגיעות צבע קטנות שוב ושוב. הטכניקה הזו יוצרת תחושה של "ערפל של זיכרון" – אנחנו לא רואים תמונה חדה של רגע, אלא סיכום של אלפי רגעים שבהם הוא ראה אותה רוחצת.
הטקסטורה: המשטחים בציור אינם חלקים. הם מלאים בכתמים קטנים (Tachisme), מה שגורם לקיר, למים ולגוף להרגיש כאילו הם עשויים מאותו חומר קסום.
4. המשמעות הרגשית: בין שלווה לטרגדיה
יש בציור הזה דואליות מרתקת:
מצד אחד, הוא משדר שלווה אינסופית, מעין גן עדן פרטי בתוך חדר רחצה בורגני.
מצד שני, הגוף המוארך והשקוע במים מזכיר לעיתים אופיליה (מהמחזה המלט), דמות שטבעה במים. יש בציור איכות של התכלות – מארת הולכת ונמסה לתוך האור והצבע. עבור בונאר, הציור היה דרך "להנציח" את מארת ולשמר אותה חיה וצעירה לנצח בתוך המים….
