הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. לפנינו 4 ציורי דיוקנאות עצמיים שיצר רמברנדט ( 1606-1669 ) , לפי סדר כרונולוגי בשנים : 1629 ( גיל 23 ) , 1640 ( גיל 34 ) , 1659 ( גיל 53 ) ו 1669 ( שנת מותו – גיל 63 ) . ב 40 שנות יצירה – צייר רמברנדט מספר שיא של כ 100 ציורי דיוקן עצמי שלו . ומומחי אמנות נוהגים לעקוב אחר ההתפתחויות בסגנון הציור שלו באמצעות התבוננות וניתוח תמונות הדיוקן העצמי שלו . בגדול , בהחלט ניתן לקבוע כי התעמקות בהבעת הפנים , הביטחון העצמי שקורן ממנו ואפילו התלבושות הססגוניות בציוריו המוקדמים של רמברנדט שמפנים מקומם לסבלנות יתרה ולהדרת כבוד שבתיאורים המאוחרים – מלמדים אותנו רבות עליו ועל מהלכי הקריירה של רמברנדט . ובכל זאת – נשאלת לא פעם השאלה : ״ האם עיסוקו הרב בציור עצמו היה בעצם סתם ביטוי נרקיסיסטי ״ ? והתשובה היא : ״ לא ולא . אין להניח ״. רוב המומחים מעריכים כי קרוב לודאי שהתאור העצמי שחזר ונשנה ללא הרף של רמברנדט נעשה ממניעים טכניים וכלכליים בלבד . או לפחות – בעיקר . בציורי דיוקנאות רבים שלו ובמיוחד באלו שיצר בשנות ה 30 של המאה ה 17 , כשהיה על סף גיל 30 , התהדר רמברנדט בתלבושות ססגוניות שונות : טורבן , חליפה , קסדה או אפילו בלויי סחבות . לעתים הציג את עצמו כגביר , חייל , פקיד או אפילו – קבצן . בדיוקן מוכר שלו משנת 1634 ( בגיל 28 ) הוא התלבש כחייל ואף חבש קסדה – ולמותר לציין כי רמברנדט מעולם לא גוייס לשום צבא . מסתבר כי כשרמברנדט התכונן לקראת ציור דיוקן עצמי – הוא ממש לא בחר ב " תחפושת אקראית " – רמברנדט פשוט הבין היטב כי לציורי דיוקנו יש ביקוש רב בין חובבי אמנות ואספנים עשירים ובנוסף לכך , כמו – וינסנט ואן גוך שנולד יותר מ 180 שנה אחריו , ויצר 30 דיוקנאות עצמיים בתוך שנים ספורות – ציור דמותו שלו איפשר לרמברנדט להתאמן ולהשתפר . ב 1659 , בפתח העשור האחרון בחייו , צייר רמברנדט דיוקן אישי – אפלולי ומיוחד : האדם שבציור – נראה זקן מכפי גילו , מדוכא ובודד . לחייו נפולות ומבטו דואג . רמברנדט היה תשוש אז . עייף משנים ארוכות של צער שהיו רצופות במכשולים . הוא איבד אז את רעייתו וילדיו וירד מגדולתו כשהגיע פחות או יותר לפשיטת רגל ואובדן נכסיו . אך דווקא מאז – בציוריו הבאים – ניתן להבחין בברק החיוני שבגוונים הורודים של פניו . עיניו צלולות והאור שנשפך על כולו בציוריו המתקדמים מדגיש בחן את הקמטים על פני עורו . בציוריו המאוחרים הוא ידע מן הסתם יותר טוב מאשר אי פעם להשתמש במשיחות המכחול שלו וגווני צבעי האפור , ירוק וחום שבהם אהב להשתמש – ממש פורצים החוצה לעבר הצופים בציוריו . ואפילו בציור הרביעי והאחרון שלו שבו תיאר רמברנדט את עצמו תשוש כשכבר היה על סף מותו – התכתב רמברנדט בהצלחה רבה עם הסיפור הקשה של חייו – סיפורו של אמן גדול שידע הצלחות אדירות בחייו אך גם כשלונות חרוצים . בחינת ציורי דיוקנו של רמברנדט על פני זמן מספקים לנו חוייה נדירה להתעמת עם הזמן החולף בחייו דאז דרך מצבי רוחו השונים שמצטיירים בכל דיוקן . כך פתח בפנינו רמברנדט את סיפורו האישי – סיפור של בן אדם אמיתי שחי את החיים במלואם וטעם גם את מרירותם .
