רנה מגריט (1898–1967) אמן סוריאליסטי מהחשובים ביותר של המאה ה-20. סגנונו המיוחד, המשלב דמיון פורה עם ביקורת חברתית, הפך אותו לאמן שהצליח לטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון, והותיר חותם עמוק על עולם האמנות.
מגריט נולד בבלגיה למשפחה מהמעמד הבינוני. ילדותו הושפעה מאוד ממותה הטראגי של אמו, שהתאבדה כשהיה בן 13. מאורע זה השאיר בו חותם רגשי עמוק והשפיע על יצירתו, במיוחד על מוטיבים של כיסויים, מים ומסתורין.
במהלך שנות ה-20 עבר לפריז והצטרף לחוג האמנים הסוריאליסטים בהנהגת אנדרה ברטון. עם זאת, מגריט שמר על סגנון ייחודי ואישי שהתאפיין בפשטות חזותית ובתכנים מעוררי מחשבה.
עבודותיו של מגריט מאופיינות במיזוג בין אלמנטים מציאותיים לתופעות בלתי אפשריות, ולעיתים אף פרדוקסליות. דימויים כמו עננים, כובעי מגבעת, תפוחים ומסכות מופיעים ביצירותיו שוב ושוב, יוצרים אווירה של חלום ופונים לתודעה ולעולם התת-מודע.
"בגידת הדימויים" (1929) – הציור המפורסם של מקטרת עם הכיתוב "זו אינה מקטרת". מגריט קורא כאן תיגר על הדרך שבה אנו תופסים מציאות ודימויים.
"האוהבים" (1928) – דימוי זוג עם ראשיהם עטופים בבד, המבטא נתק רגשי או קושי בתקשורת.
"הבן של האדם" (1964) – דמות עם כובע מגבעת ותפוח ירוק המכסה את פניו, המשאירה מקום לפרשנויות רבות.
מגריט שאב השראה מסביבתו היומיומית ומהעיסוק הפילוסופי במהות המציאות. הוא האמין שהאמנות צריכה לעורר שאלות, ולאו דווקא לספק תשובות. דמיונו העשיר ותפיסתו הייחודית את העולם גרמו לו להציג פריטים יומיומיים בהקשרים מפתיעים, לעיתים גם מנותקים מכל היגיון.
הוא הושפע מהתנועה הסוריאליסטית ומעבודותיהם של אמנים כמו ג'ורג'יו דה קיריקו, שדחף אותו להעמיק במסתורין של הזמן והחלל. בנוסף, ההקשרים הפסיכולוגיים בתורתו של זיגמונד פרויד שימשו כרקע לרעיונות על הלא מודע.
רנה מגריט השאיר אחריו עושר של יצירות שהמשיכו לעורר השראה בדורות של אמנים, במוזיקה, בקולנוע ובעיצוב. ציוריו הם קריאה לאדם להטיל ספק במציאות שסביבו ולהביט על העולם דרך עיניים חדשות ומלאות דמיון.
מגריט, בדרכו השקטה והמסתורית, הזמין אותנו למסע אל תוך הנפש – שם אנו פוגשים את הלא צפוי, את הבלתי אפשרי, ואת הקסם שבין השורות.
