שלום רייזר

מקור הפוסט: דף הפייסבוק: "avi art avi wurzel"  הפוסט הועלה ברשותו ובאדיבותו הרבה של אבי וורצל. 

ספור עצוב על חיים של תקווה גדולה והחמצה ענקית…..שלום רייזר – Shalom Reiser1920-2001 (ישראלי, יליד פולין).דיוקן עצמי, 1958, גואש על בריסטול, 70X50 ס"מ.שלום רייזר נולד בפולין בשנת 1920.בשנת 1924 עבר משפחתו לווינה. שם היה פעיל בתנועת הנוער "בלאו וייס". בשנת 1939 קיבל ויזה לארץ ישראל בזכות קבלתו ללימודים ב-"בצלאל החדש", אולם הוריו שנותרו באוסטריה נספו בשואה. עם הגיעו לארץ הוא נשלח לקיבוץ עין גב ושוהה שם בזמן חופשותיו מבית הספר. לאחר סיום לימודיו עבר להתגורר בירושלים בשכונת נחלת-אחים. באותה עת נישא לאישה בשם פניה, אולם נישואים אלו התפרקו בשנת 1945. בין השנים 1948-1956 שהה בפריז, צרפת, הוא למד אומנות בבוזאר, פילוסופיה באוניברסיטת הסורבון, באקדמיה בניס ואף צייר באקדמייה החופשית גרנד שומייה. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 החל ללקות בהתקפי סכיזופרניה. בשנת 1956 הלך ברגל מפריז ללכיוון ז'נווה, שוויץ. לאחר שהתאושש בבבית מחסה לחולי נפש חזר, בשנת 1957 לישראל. בתחילה התגורר בקיבוץ יסעור ואחר כך נשלח לבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים.עיקר יצירתו של רייזר היתה בתחום הרישום. עבודותיו, מרביתן בפורמט קטן, נשאו אופי קווי. עבודותיו המוקדמות נשאו אופי ריאליסטי. בעוד עבודותיו המאוחרות יותר נושאות אופי סמבולי ולהן איקונוגרפיה פרטית. רבות מעבודות אלו מאופיינות בשימוש בצבע כחול.לימודים1940 בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות1948-49 לימודי השתלמות בליטוגרפיה בפריז ובפירצה.מצרף כלשונה כתבה כואבת על האמן, "הלך עד הסוף" מעיתון הארץ, מאת נרי לבנה: מה- 06.03.2001:שלום רייזר מת לפני כחודש בבית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל. הוא נקבר בקיבוץ יסעור שבגליל המערבי, קיבוצה של אחותו חנה, שאליו חלם להגיע במשך 45 השנים שבהן היה כלוא בבתי חולי פסיכיאטריים. עכשיו הוא זכה. ההלוויה שלו הייתה הלוויה חילונית ומזל שכך. משום שלו היתה זו הלוויה דתית, כי אז היו חסרים שמונה גברים למניין. דרור בר-ישראל, אחיינו של רייזר, ניגן מעל הקבר קטע שהלחין במיוחד להלוויה.כך, בצניעות מופלגת, באו אל סיומם חיים של תקווה גדולה והחמצה ענקית. "אני בכלל הייתי בטוח שהוא מת לפני חמש שנים", אומר-צועק הצייר יוסל ברגנר, "ופתאום מטלפנת הבחורה, מה שמה, דניאל, דניאלה, אני לא יודע, והיא אומרת שרייזר מת ושהיה בבית חולים טירה, ואני הייתי בטוח שמת מזמן. אם הייתי יודע שהוא חי, אני כבר בן שמונים אבל בכל אופן מכיר אנשים, הייתי עושה סקנדל שיוציאו אותו כבר מבית החולים, הוא לא היה צריך להיות שם, אבל אני לא ידעתי. הוא היה צייר גדול-גדול, גאון, קניתי כמה ציורים שלו ונתתי מתנות, אבל יש לי אחד בבית מאוד פיקסו'איש, צייר ג'ניוס הוא היה אבל מה, משוגע על כל הראש".לדברי אדם ברוך, היה רייזר הצייר הישראלי הקרוב ביותר להצלחה ולהכרה בינלאומית, אלא שהוא "השתבש לפני שהבשיל". מאירה פרי-להמן, אוצרת בכירה לרישומים והדפסים במוזיאון ישראל, שרכשה בשביל המוזיאון כמה מתמונותיו, אומרת שרייזר היה אמן חשוב, בעיקר בפורטרטים וברישומים, אלא שהבעיה היא שהיה בשיאו כששהה בפאריס ולכן לא היה חלק מקבוצת "אופקים חדשים", וכשחזר ארצה "הוא כבר היה אוף. לכן הוא תמיד היה בשוליים וזה בלי שום קשר לעובדה שהעבודות שלו ראויות ביותר מבחינה אמנותית".צייר בכובע נפוליוןכבר 45 שנים נחשב רייזר למי שהיה. מי שהיה גאון, מי שהיה התלמיד המזהיר ביותר ב"בצלאל", מי שהתרועע עם פיקאסו ומאטיס, מי שעליו אמר הסוכן המשותף לו ולפיקאסו בפאריס ש"מבחינת הקו הוא עולה על פיקאסו", מי שאהב עד הסוף וסופה של האהבה הביא עליו את קץ שפיותו.אדם ברוך הכיר אותו בירושלים בתחילת שנות השישים. רייזר, שכבר היה מאושפז אז, עדיין באשפוז פתוח, בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול, "היה אזרח מובהק של בתי הקפה בכלל ו'טעמון' בפרט ורוב יושבי בתי הקפה ידעו שרייזר הוא סיפור מבלי לדעת איזה סיפור בדיוק. אבל כמו תמיד, העובדה שהוא סיפור גרמה לאנשים להתייחס בסובלנות גם לעובדה שהיה יוצא דופן. בעיני, רייזר לא היה אף פעם משוגע אלא יוצא דופן. תמיד היתה איתו מחברת מוארכת לציור ושניים-שלושה כלי ציור ותוך כדי הישיבה בבתי הקפה הוא היה מצייר לפי תומו וכך הכרנו, אני סטודנט צעיר בלי סיפור והוא צייר ירושלמי עם סיפור פאריסאי שלאיש לא היה דחוף לבדוק אותו, כי הוא היה סיפור כל כך טוב: אמנות, אהבה נכזבת, נסיכה בשמים, פיקאסו, בינלאומיות, סיכוי שנמוג".רייזר היה באמת סיפור נפלא. בכובע הנפוליון שלו, נטייתו לנאומים שיריים ורבי פאתוס ובכמה שפות, עיניו התכולות השקופות המביעות תום ילדותי – הוא נראה משוגע מושלם עד כדי כך שמאליו התעורר הספק שמא זה משחק. זה היה סיפור על אמן שהפך את האמנות שלו לשיגעון ואת השיגעון שלו לאמנות. 45 שנים בטרם מת באמת, כבר נקבר רייזר על ידי סיפור טוב מכדי שיהיה כדאי לקלקל אותו עם עובדות או סתם היכרות אינטימית. מי שהכירו אותו פעם העדיפו לספר את הסיפור ולשכוח את האדם. אבל לא כולם.לפני כחודש התקשרה אלי דניאל בן-שושן ובקול נשבר הודיעה שרייזר מת. לפני אחת-עשרה שנים, לכתבה שהתפרסמה בעיתון "חדשות", אמרה לי בן-שושן ש"שלום הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם". בן-שושן, כמו יוסי סוויד, בעל חנות עתיקות ויודאיקה ובעבר גם בעל גלריה בירושלים, שבאמצעותו פגשה את רייזר, היו במשך שנים המלאכים השומרים של רייזר. סוויד הוא גם האדם היחיד בעולם הראוי לתואר "אספן רייזר": הוא הכיר את רייזר בגלל האמנות, הוא הוקסם מעבודותיו, ונשאר פטרונו והדבר הקרוב ביותר לבית שהיה לרייזר, בגלל האמפתיה, החיבה והחמלה.בן-שושן, שעבדה אצל סוויד בתקופה שבה תיכנן תערוכה רטרוספקטיווית גדולה של רייזר, בשנת 78', והיתה אז עולה חדשה מצרפת באמצע שנות העשרים לחייה, הוקסמה מאישיותו. "היה בו משהו שמיד פגע בלבי", היא אומרת היום. "מיד אהבתי אותו". משום כך לא רק שהשקיעה זמן ומאמצים כדי לבדוק מה באמת הסיפור של רייזר, היא אף ניסתה להגשים בשבילו את חלום חייו – לפגוש שוב את אהובתו האבודה, מישל פורו. "חשבתי שאם אני אצליח להפגיש אותו עם מישל הוא יהיה מאושר, זה יהיה הדבר הכי גדול שאפשר יהיה לעשות בשבילו, אבל עד שהצלחתי להתחקות על עקבותיה התברר שכבר מתה".בן-שושן היתה בקשר רצוף עם רייזר מאז שנת 79' ועד למותו. היא גם עשתה, ביחד עם סוויד, מאמצים אמיתיים לנסות לשחררו מהאשפוז שנכפה עליו, לטובת חיים שיש בהם גם עצמאות וכבוד. הם לא הצליחו בכך. הביורוקרטיה ואטימות הלב של הממסד הפסיכיאטרי ניצחו אותם.גם אדם ברוך המשיך להתעניין בסיפור של שלום רייזר, גם כשכבר היה עורך דין עם סיפור משל עצמו. עד לסוף שנות השבעים היה רייזר בא לפעמים לביתם של הזוג ברוך ואריאלה שבייד ולן אצלם. ברוך, מבקר אמנות חשוב, כתב על רייזר כמה פעמים וחוט של חסד ורחמים משוך על כל מה שכתב מעודו על רייזר. "לא מעט ירושלמים ולא מעט פאריסאים יכולים לספר על רייזר עד קריאת שמע של שחרית. אנשים, אני חושב, אוהבים לספר עליו", כתב ברוך ב"ידיעות אחרונות" בשנת 89'. "ואני אומר לכם שמוטב במקרים כאלה לשתוק. ובכלל מוטב לשתוק, ובפרט כשהחיים מפגישים אותך פגישה אינטימית עם אמן שהפקיע עצמו מהחברה. מוטב שתבין שנפלה לידך זכות לארח אותו. זכות שעושה אותך חייב".עיניים בצבע תכלתיש לרייזר גם אחות, חנה בר-ישראל, הצעירה ממנו בארבע שנים. חייה היו קשים ואירועים היסטוריים גרמו לכך שנפרדה מאחיה היחיד והנערץ עליה כשהיתה בת 14 וראתה אותו שוב רק כשכבר היתה בת 32 ואם לתינוק, כשהגיע אל קיבוצה והוא כבר חולה נפש. רייזר היה קשור אליה בנימי נפשו. פעמיים הזדמן לי לראיין את רייזר ועוד כמה פעמים נפגשתי אתו בלי שום קשר לעניינים מקצועיים. תמיד דיבר על אחותו בהערצה ובאהבה עצומה. החיים שלה מאוד קשים, היה אומר ומיד מתנחם בהזיה המתוקה איך פעם יבנה על ראש הר סוסיתא ארמון גדול, כולו עשוי שיש לבן, מעליו שמים של תכלת ומכל עבריו ניבטת הכנרת בצבע תכלת ושם, בארמון הלבן, לבושים בבגדי תכלת יגורו באושר ובעושר עד קץ הימים מלך ומלכה – חנה ושלום.אבל חנה גרה ביסעור, עבדה קשה וגידלה משפחה. "כשהבאתי אותו לבית החולים בירושלים", היא מספרת, "שאלו אותי, מי את? את אחותו? וגם אמרו שאם כך אז אני האפוטרופוס שלו, אבל אני לא הרגשתי שאני מסוגלת לקחת על עצמי את הטיפול בו וביקשתי שימנו לו אפוטרופוס אחר. הייתי נוסעת לבקר אותו בערך פעם בחודש-חודשיים ותמיד הוא היה שמח מאוד לראות אותי ואומר, למה הידיים שלך מחוספסות? את עובדת קשה מדי. למלכה כמוך אסור לעבוד קשה כל כך. לך מגיע לגור בארמון שרואים ממנו רק תכלת".רייזר היה משוגע על תכלת. כובע הנפוליון שלו (רוב הזמן היה הכובע המפורסם סתם כובע טמבל שהוא קיפל אותו בצורת כובע נפוליון) היה חייב להיות תמיד בצבע תכלת. "אני חושבת שהכובע נפוליון היה מין אירוניה של שלום", אומרת בן-שושן. "בצרפת הסמל של משוגע זה אדם שחושב את עצמו נפוליון. שלום כאילו בכוונה עשה מין פארודיה על הדימוי הזה. פעם אמרתי לו, אתה שם כובע נפוליון בגלל זה? הוא צחק כאילו תפסתי אותו על חם".העיניים שלו שפעו תמיד אור תכלת שלא מהעולם הזה. "אלו היו עיניים שקופות עד כדי כך שממש היה מדהים לחשוב שאפשר באמצעותן גם לראות", נזכרת מאירה פרי-להמן. "מצד שני, כאמן, הוא ראה כל דבר ברגישות מדהימה". "אני הוקסמתי מעיני התכלת שלו", אומרת דניאל בן-שושן. "העיניים היוצאות מן הכלל האלו, שמצד אחד היו כל כך שקופות ומצד שני כל כך חודרות".אולי לא רק בגלל צבע עיניו היה רייזר אחוז בתאווה לצבע התכלת. הצבע הזה ייצג את המפגש הראשון שלו עם ארץ ישראל שאליה הגיע לראשונה בשנת 39' כדי ללמוד ב"בצלאל". את ימיו הראשונים בארץ עשה בקיבוץ עין גב (טדי קולק, שהיה אז גזבר הקיבוץ, קלט אותו והתיידד איתו). בעין גב הלך לבו שבי אחרי תכלת הכנרת ותכלת השמים. התכלת נשארה בעיניו מאז צבע התקווה, סמל לימים אופטימיים, ועין גב ונופיה היו מאז בעיניו לגן עדן האבוד הראשון שלו.השני היה פאריס. אני, אמר רייזר לאורי גולדשטיין שהכין עליו סרט לטלוויזיה בשנת 79', אני כן אוהב את ארץ ישראל, אבל עוד יותר אני אוהב את השמים שמעליה. אחר כך גם נתן לגולדשטיין את הכתובת שלו: "עין גב-פאריס". ירושלים, העיר שבה בילה את מרבית שנותיו, כלל לא הופיעה בספר הכתובות הרגשי שלו, גם לא שימשה נושא לציוריו. רייזר, ככלל, צייר רק את הסיפור של עצמו, שאותו העביר בנפשו מין עיבוד מיתולוגי לדמויות מרהיבות של מלכים ומלכות, סוסים, יונים ואריות. כך הפך את מקור החולשה שלו, את האירועים הטראומטיים הקשים מנשוא לנפשו, למוקד העוצמה של ציורים בעלי קסם הזוי של אגדה מתוקה.הכוכב של "בצלאל"הוא נולד בשנת 1920 בפולין וכשהיה בן ארבע ואחותו חנה תינוקת בת יומה, עברו עם הוריהם לוינה. "לשלום היה זיכרון פנומנלי", אומרת חנה בר-ישראל, "והוא תמיד היה זוכר איך היה מנענע אותי בעריסה בוינה". אביו היה אינטלקטואל וציוני נלהב, שהכיר את ביאליק ואת מרטין בובר. גם רייזר עצמו זכר את בובר, שאותו הכיר עוד כילד בוינה וכעבור שנים, כשהיה סטודנט בבצלאל, נהג להתארח אצל הפילוסוף מדי ערב שבת לארוחה. עד שאושפז במחלקה הסגורה בבית החולים טלביה, בשנת 1980, המשיך את הקשר שלו עם משפחת בובר, באמצעות נכדתו."אני לא מפחד מבובר ועגנון", אמר פעם לאדם ברוך באחד מביקוריו אצלו ביפו. "אני רק עושה את עצמי שאני מפחד מהם". מצד שני, סירב לצאת עם ברוך לטיול ביפו משום שפחד מהאריות שם וגם יעץ לו כך: "יותר טוב שיהיה לך מקצוע ביד, נגיד שען או חייט, כי כשהם יבואו לקחת אותנו, החייטים יישארו בחיים, הם תמיד צריכים חייטים, אוהבים להתלבש יפה".רייזר, אומרת אחותו, נחשב ילד מוכשר מאוד. "אמא שלי העריצה אותו עד כדי כך שקצת קינאתי ואבא שלי היה מלמד אותו עברית. שלום אף פעם לא למד, הוא אהב מאוד לשחק כדורגל, אבל כמובן שהוא היה תלמיד מצטיין והוא תמיד צייר והיה קורא בלי סוף, כל הזמן, עד הבוקר. הוא היה חברותי מאוד והלך לתנועת הנוער 'תכלת לבן'. הוא למד בגימנסיה העברית בוינה אבל כשהיטלר עלה לשלטון פיזרו את הגימנסיה ואבא שלי, שרצה כמובן ששלום יהיה רופא או עורך דין, הבין שזה לא ילך, אבל מכיוון ששלום אהב לצייר ולשרטט הוא רשם אותו לטכניון. שלום שנא את זה. כשהיטלר נכנס לאוסטריה שלום הלך להכשרה ואז נודע לו שיש אפשרות לקבל סרטיפיקט לישראל למי שיתקבל ל'בצלאל'. הוא אסף את העבודות שלו ושלח אותן וקיבל הודעה שהוא התקבל ל'בצלאל'".זה היה בשנת 39' אבל חנה אחותו ראתה אותו בפעם האחרונה בדצמבר 38', כאשר חולצה באמצעות השומר הצעיר לאנגליה. "שלום היה אז בהכשרה, אבל הוא שמע שאני נוסעת ובא להיפרד ממני וזמן מה אחרי זה הוא קיבל סרטיפיקט וסטיפנדיה, וזה מה שהציל אותו. בפעם הבאה שראיתי אותו זה היה בשנת 57'".ב-1940 התחיל רייזר את לימודיו ב"בצלאל". את כל חופשותיו היה עושה בעין גב. ב"בצלאל" נחשב רייזר לכוכב. המורים היו ברובם יוצאי גרמניה, יוסף בודקו, מיכאל ארדון, מיכאל גומפל, מירון סימה ואחרים. בכיתתו של רייזר למדו יוסי שטרן, רות שלוס, פרידל שטרן. כולם העריצו את רייזר שהיה, בנוסף לכישרונו, גם בחור יפה. יוסי שטרן המנוח אמר לי בשנת 89', ל"חדשות": "הוא היה הסטאר של 'בצלאל'. הוא היה בחור יפהפה, גבוה, תלתלים זהובים, עיניים כחולות גדולות. ב'בצלאל' קראנו לו טיטוס, על שם התמונה שבה צייר רמברנדט את בנו. בחור חכם שקרא הרבה ודיבר כל הזמן על אמנות. תמיד מוקף בחורות יפות. כולנו הערצנו אותו".הפסלת שושנה היימן למדה שנה מתחתיו ב"בצלאל". "הוא נחשב לגאון", היא זוכרת. "היו לו עיניים שלא מהעולם הזה ואני חושבת שהוא אף פעם לא היה מחובר לעולם הזה, גם כשהיה בסדר. היו לו הרבה אהובות והיתה לו גם אהבה גדולה, מרים ספקטור, שחיה כיום בחיפה. גם לה היו עיניים כאלה יפות ומוזרות".עוד קודם שפגש רייזר את ספקטור הוא הספיק להיות נשוי למשך כשנה, לפנינה גולדמן. שושנה היימן פגשה אותו שוב באיטליה, ב-1947. "גייסו אז את כל הגאונים הצעירים שלמדו אמנות למטרת זיוף דרכונים בשביל עלייה ב'. את שלום הביאו במיוחד מפאריס. הוא היה נשוי אז לבחורה סינית" (לסיפור על האשה הסינית אין אישור מכל מקור אחר). "הביאו אותנו לטירה נידחת בלאגו די קומו ואימנו אותנו בחיקוי חתימות. גם שלום היה חותם. הבעיה היתה שהוא היה חותם וחותם בלי להפסיק את החתימה ואז, בלי משים, החתימה היתה הופכת אצלו לציור. אחרי זמן קצר הוא נעלם. הוא היה בחור יפהפה, מקסים וחולמני וכולו חיוכים ועיניים תכולות. ב'בצלאל' התייחסו אליו כמו אל פיקאסו".ידידות עם פיקאסוארדון בחר בעבודה של רייזר כדי להציג את מפעלות "בצלאל החדש" וכשגמר את לימודיו החל בקריירה מוצלחת מאוד. בשנים 48-'43' הציג רייזר כמה תערוכות, כולן זכו לביקורות מוצלחות מאוד, איורי התנ"ך שלו הופיעו כספר, הוא אייר ספרים להוצאת עם עובד ולהוצאת שוקן. ואז החליט לעשות את המעשה הנכון לאמן ארצישראלי באותן השנים, לנסוע לפאריס.בשנת 1948 הוא נסע לפאריס. לידידיו אמר שהוא נוסע לביקור קצר, אלא שהביקור נמשך שבע שנים. בפאריס הוא למד אמנות באקדמיה בוזאר ופילוסופיה בסורבון. הוא התחיל לצייר באטליה "גראנד שומייה" שבה עבדו גם מאטיס ופיקאסו. בתחילה היו פיקאסו ורייזר מיודדים ורייזר אף זכר איך היה לוקח את בתו פאלומה לטיולים. כעבור שנים, בירושלים, טען רייזר ש"אני הייתי הראשון שצייר את היונה ופיקאסו לקח ממני את היונה. אני הכרתי את פיקאסו מצוין. ציירנו באותה אטליה והצטלמנו ביחד. היינו חברים והראינו אחד לשני את התמונות והוא לקח ממני את היונה".רישום של פיקאסו, לדברי אדם ברוך, היה עילת הריב שהביא אל קיצו את סיפור האהבה של רייזר למישל פורו. "בפאריס", מספרת בן-שושן, "הוא הכיר אשה בשם מישל פורו שהיתה ממשפחת אצילים. הוא התאהב בה בעוצמות אדירות שקשה לשער. זאת היתה אהבה פטאלית. כשמשפחתה שמעה שהיא מתרועעת עם יהודי היא נידתה אותה ומישל התחילה לעבוד כאומנת בבתים של עשירים. שלום הצליח בפאריס ומכר תמונות, וכמו אצל שלום – כשהיה לו כסף הוא מיד היה מבזבז אותו על מסעדות יקרות ובתי מלון."מישל היתה כנראה אשה תרבותית מאוד ולימדה אותו קלאסיקה צרפתית ואני, שבאתי מהתחום של שירה ותרבות צרפתית, תמיד הייתי המומה מהבקיאות שלו בקלאסיקה. הוא היה מצטט בעל פה שירים שלמים וספרים שלמים בצרפתית. כמובן שגם בגרמנית. את כל רילקה הוא היה מדקלם לי מהראש. על כל פנים, כשמישל היתה נוסעת עם הילדים שטיפלה בהם, שלום היה מתלווה אליה וכך הם הגיעו לניס".רייזר הספיק קודם לכן להציג כמה תערוכות בפאריס ועתה הציג תערוכה גם בניס, בבית אביו של אוצר האמנות יונה פישר. לפי גרסה אחרת, הגיע רייזר לניס משום שנשלח מפאריס על ידי ציירים ישראלים שראו אותו מתפרע בבית קפה וחשבו שאולי המרחק מפאריס ייטיב עמו.מניס חזרו פורו ורייזר לפאריס והאהבה שלהם, שהתנהלה ברובה בבתי הקפה האופנתיים של רובע מונפרנאס, נהייתה קולנית יותר ויותר. "ויהי יום ויהי ערב", אומר ברוך, "ושלום ומישל היו בתערוכה שבה נכלל גם דיוקן של מאקס ז'אקוב שצייר פיקאסו. מישל ראתה את הדיוקן הזה ואמרה לשלום, כך הוא סיפר לי, 'אתם היהודים כולכם אותו הדבר'" (ברוך מציג ליתוגרפיה של הדיוקן הזה, בחתימת פיקאסו, ומעיר, "את רואה עד כמה ז'אקוב היה דומה לשלום רייזר, את רואה את הדמיון?"). "אני לא דובר צרפתית אבל היא אמרה לו אגאל, שבצרפתית זה גם דומים וגם אותו הדבר ובקיצור, היא אמרה לו מין אמירה גזענית שהתחילה את הריב הגדול שנגמר בפרידה ממישל".אבל לעמוס קינן, שהכיר את רייזר בפאריס בשנת 55', היה הסבר נוסף. בקטלוג התערוכה של רייזר, שהוצגה בשנת 79', סיפר קינן שהתגורר עם רייזר באותה דירה תקופה קצרה ושרייזר היה כבר אז "תמהוני מאוד אם לא למעלה מזה. הוא הסביר לי שכתב לצ'רצ'יל מכתב בדיו ירוקה, כדי שהלה יבין את הכתב, וטען שכל מיני שירותי ביון רודפים אחריו, וגם הזהיר אותי שלא אצא בלילה לרחובות מחמת האריות המסתובבים ברחובות פאריס".קינן גם סיפר שהוא ושייקה בן פורת לקחו את רייזר לשיחה עם פסיכיאטר וכשפגשו אותו לאחר מכן ושאלו אותו מה היה בשיחה ענה להם רייזר, "מכרתי לו תמונה. עכשיו אני נוסע לספרד לשכב בצל עצי הרימון בגרנדה".בגלל הכוונות הטובותאחרי המלחמה ובשנים ששהה בפאריס שמר רייזר על קשר מכתבים קלוש למדי עם אחותו חנה, שעד 1948 היתה באנגליה. בשנים ההן גם נודע לו שכל משפחתו, למעט אחותו, אבדה בשואה. "בשנת 48'", אומרת חנה בר-ישראל, "אחרי שכבר עשר שנים לא ראיתי את שלום וגם מכתבים כמעט לא קיבלתי ממנו, לקראת העלייה ארצה העבירו אותנו למחנה מעבר בצרפת. אני ידעתי ששלום בצרפת ושהוא לא רחוק ממני, אבל לא ידעתי איפה הוא. בשנת 56', באוקטובר, שלום פתאום כתב לי מבית החולים הפסיכיאטרי בל-אייר בז'נווה כך: 'עברתי פה דיפרסיה בגלל ההורים שאיבדנו'. אבל הוא לא היה בדיפרסיה בגלל ההורים אלא בגלל המשבר שהיה לו עם מישל. מצד שני היתה לו רגישות גבוהה מאוד לאנטישמיות בגלל מה שקרה להורים שלנו ובגלל זה הוא גם רב עם מישל".שיאו של הריב הגורלי התרחש בשאמוני דה-פראנס, באלפים הצרפתיים, אומרת דניאל בן-שושן, וכנראה ש"הריב התחמם והוא הרים עליה יד והיא ברחה ומאז לא חזרה. כשהוא הבין שלא תחזור הוא התחיל ללכת ברגל באמוק. הוא התחיל ללכת לכיוון ז'נווה ושם, בשדה שלג ליד ז'נווה, מצאו אותו חצי מת ואישפזו אותו בבית חולים רגיל כדי לטפל בו, ואחר כך בבית חולים פסיכיאטרי משום שהיה ברור שהוא השתגע. הוא היה חצי שנה בקליניקה הזאת ואז החברים שלו בפאריס החזירו אותו לפאריס והעלו אותו על אונייה כדי להחזירו לארץ, אבל בנאפולי הוא ברח מהאונייה. הוא חזר לפאריס ושוב נשלח לארץ ואז ב-57' הוא הגיע לקיבוץ יסעור לאחותו חנה"."בשנת 56'", מספרת בר-ישראל, "פתאום קיבלתי מכתב מהקונסוליה בפאריס שאבוא לקחת את שלום. אני התגוררתי אז בצריף רעוע בקיבוץ, בלי בית שימוש. מי אני, מה אני שאבוא לקחת את שלום, ובדיוק ילדתי את הבן שלי וכסף לא היה לי. בסוף הקונסוליה שלחה אותו עם סטודנט שהביא אותו ליסעור. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אחי אחרי 18 שנים. אני בעצם לא הספקתי להכיר אותו קודם, כי נפרדנו כשהייתי ילדה וכשראיתי אותו שוב הוא היה חולה, מסומם מלרגקטיל. חודש ימים הוא ישב בקיבוץ. אני הייתי עסוקה בקיבוץ, היינו עניים, היה לי תינוק. שלום לא רצה לעבוד. לקחתי אותו לפסיכיאטר בירושלים ואשפזו אותו בכפר שאול. רק אחר כך נודע לי שזה דיר יאסין לשעבר, וזה זיעזע אותי מאוד".עשרים ושתיים שנים, בין 1957 ל-1980, חסה רייזר בכפר שאול. "זה היה מה שנקרא אשפוז יום", אומר יוסי סוויד, "ומכיוון ששלום לא היה מסוכן לעצמו ולא מסוכן לסביבה הוא היה יוצא כל יום למרכז העיר לבתי הקפה, מצייר, מדבר עם אנשים, לפעמים היה נותן תמונות במתנה לכל מי שהיה נותן לו סיגריה או קפה. אני הכרתי אותו ככה והתחלתי לאסוף תמונות שלו והוא גם הפך לבן בית אצלנו. הוא היה אצלנו כל שבת וכל חג והילדים שלי אהבו אותו מאוד וראו בו מעין סבא והוא גם אהב אותם מאוד וצייר אותם".בתקופה ההיא היה רייזר נוסע מדי פעם גם לבקר אצל אחותו ביסעור. "הוא היה מגיע פתאום בטקסי ספיישל והנהג היה רץ אחריו ואני בקושי רב הייתי מוצאת כסף כדי לשלם לנהג", היא אומרת. "כילד זה היה מאוד מעליב לשמוע שאומרים, הנה המשוגע מגיע", מספר בנה, המוסיקאי דרור בר-ישראל, "אנחנו כילדים היינו שומעים את זה וכמובן מפחדים. לקח כמה שנים עד שקלטתי שהוא יותר נורמלי מכולם. ככל שהתבגרתי יותר אהבתי אותו".גם בכפר שאול היתה לרייזר חברה, דורית. הוא צייר, הסתובב חופשי ברחובות, נסע בספיישלים אל מחוץ לעיר וחייו היו נסבלים פחות או יותר, למעט לבו השבור. הוא צייר את מישל שוב ושוב, כמו את הוריו המתים. ואז החליטו יוסי סוויד ודניאל בן-שושן לסייע לרייזר ולזכותו בכבוד הראוי לו, ודווקא הכוונות הטובות הללו התבררו בדיעבד כהתחלת הדרך לגיהנום.כליאה במחלקה הסגורה"כל הזמן אני מרגישה אשמה איומה", אומרת בן-שושן, "משום שדווקא משום שכל כך רצינו ששלום יצליח ודווקא משום שזה כל כך הצליח, דווקא בגלל זה משרד הבריאות החליט לסגור אותו פתאום במחלקה סגורה".בשנת 1979, לאחר עבודת תחקיר ואיסוף שקדנית ובמלוא הפאר, נפתחה תערוכת ציוריו של רייזר בגלריה של סוויד. גדעון עפרת היה האוצר. "שלום היה מאושר", אומרת בן-שושן. "הוא היה יושב איתנו כל הזמן, איתי, יוסי וגדעון עפרת, מדבר ומתרגש. הוא אמר, 'אני הולך להרוויח המון כסף. יוסי, אולי אתה יכול לתת לי מיליון לירות או שלוש מאות?' יוסי תמיד נתן לו".אדם ברוך, ברשימה שכתב עשר שנים לאחר מכן, תיאר בחום את הביקור שערך לו ולאשתו בתקופה שלפני התערוכה ההיא: "יכול להיות שסביב ראשו היתה הילה. אני לא אומר שהיתה ואני לא אומר שלא היתה הילה סביב ראשו"."אני מוכרחה לספר לך משהו מוזר שגם ידגים לך כמה שלום ומישל היו מאוהבים", אומרת בן-שושן. "בערב שלפני התערוכה, ממש באישון הלילה, אני הולכת לתמונה של מישל ותאמיני לי או לא – היא בכתה. היתה לה דמעה מהעין. גם יוסי ראה את זה. והדמעה הזאת, לקח לה דקה או שתיים להיעלם. מישל פתאום בכתה. אחר כך הסביר לנו ממסגר התמונות שלפעמים יש רטיבות שמצטברת מתחת לזכוכית וזה עלול לגרום לטיפה. אבל למה הטיפה הצטברה דווקא מתחת לעין של מישל? אלה הדברים שמלווים אותי. שלום היה הרפתקת חיי, ההיכרות שלי אתו וסיפור חייו היו הדרך היחידה שלי להתקרב דרך מישהו אחר לסיפור אהבה אגדתי".לקראת התערוכה הוקרן בטלוויזיה הסרט שעשה אורי גולדשטיין על רייזר. טדי קולק, ראש העיר, נתן את חסותו ופתח אותה. יונה פישר הציג את רייזר. "בגלל הפרסום בטלוויזיה וגם בעיתונות הגיעו המון אנשים לפתיחה וכל התמונות נמכרו ביום הראשון", מספרת בן-שושן. "התערוכה הצליחה עד כדי כך שנאלצנו להאריך אותה בכמה חודשים. אבל מההצלחה הזאת התחיל האסון".היא וסוויד, מסבירה בן-שושן, קיוו שהתמונות יימכרו ורייזר יוכל לשפר את תנאי חייו. "חשבנו שיהיה לו כסף לעבור לדירה פרטית עם מטפלת ואולי עם סטודיו", היא אומרת, "ודווקא בגלל זה, וכדי שלא יחשדו שיוסי רוצה לעשות רווח על שלום, ביקשנו שימנו לו אפוטרופוס לטיפול בכספים. מינו את יחזקאל בייניש והדבר הראשון שהוא עשה היה לעקל את כל התמונות ערב התערוכה, כשהתמונות כבר היו תלויות. הלכנו לבית המשפט והשגנו הסרת עיקול ושלום הרוויח המון כסף, משהו כמו 200 אלף שקל אני חושבת, וכמובן שהכסף הזה הגיע כולו לאפוטרופוס שאמר שכל הכסף הולך למשרד הבריאות כדי לשלם רטרואקטיווית על עשרים שנות אשפוז. אחר כך, פתאום, משום מה, הועבר שלום מבית החולים הפתוח למחלקה הסגורה בטלביה".גם סוויד מרגיש שעצם מינוי האפוטרופוס הביא על רייזר את הכליאה במחלקה הסגורה. "קודם שלום היה מדבר עם הרופאים והם היו מתרשמים שהוא בסדר ומרשים לו לצאת כאוות נפשו. מהרגע שהיה לו אפוטרופוס פתאום הם פחדו לקחת אחריות. הם היו מתקשרים אליו ושואלים מה דעתו. גם הוא פחד לקחת אחריות והתוצאה היתה שהיציאות שלו הפכו יותר ויותר מצומצמות ולבסוף הוא הועבר למחלקה סגורה".כשזה קרה, מספרת בן-שושן, "יוסי ואני היינו שבורים. עשינו פטיציות והחתמנו אנשים וגם עשינו הפגנה מול טלביה ובאו ארבעים איש. בעיקר ניסינו להגיע לרופאים בוועדה הרפואית. אני לקחתי את שלום לפסיכיאטר שכתב ששלום לא מסוכן לאף אחד ושעם טיפול רפואי נכון הוא יכול להישאר מאוזן. אבל זה לא עזר. הוא נשאר בטלביה וכל מה שיכולתי לעשות זה לבקר אותו כמה שיותר ולהוציא אותו לשעה-שעתיים. התקופה הזאת כולה זכורה לי כסיוט דווקא בגלל שהיינו כל כך קרובים להפי-אנד. זה הרי היה כל כך יפה איך שהוחזר לו הכבוד והוחזרה לו ההכרה בו כאמן והוא בסך הכל היה בן 60, ובמקום שזה ישפר את חייו זה דווקא קילקל אותם עוד יותר".עו"ד יחזקאל בייניש זוכר את הדברים בצורה שונה: "בשנת 1978 פנה אלי האפוטרופוס הכללי ואמר לי שאדם פרטי, יוסי סוויד, מנסה לעשות כסף על חשבון אדם חוסה. הוא ביקש ממני לטפל בעניין. גיליתי שהתמונות של רייזר מפוזרות אצל סוויד, טדי קולק, מוזיאון ישראל, ושכולם ניצלו את מצבו כדי לקבל את התמונות חינם. מיד הוצאתי אצל שופט צו עיקול לסוויד, למוזיאון ישראל ולקולק, שאגב החזיק בלשכתו את התמונה הכי יקרה של רייזר, ואז הגעתי עם כולם להסדר משפטי: אחרי שהתמונות יוצגו בתערוכה, תמורתן תועבר לחשבונו הפרטי של שלום רייזר ובכסף הזה השתמשנו לתשלום חוב למשרד הבריאות, לקניית בגדים וצבעים לשלום, והחזקת אח פרטי שהיה בא פעם בשבוע לבית החולים."אני אהבתי מאוד את שלום. הוא היה בא אלי למשרד והייתי בא לבקרו בבית החולים. הוא היה אדם בלתי רגיל, צנוע לגמרי. הוא היה קורא כל יום את עיתון 'הארץ'. הוא היה אומר לי, 'קראתי בעיתון על אי בדנמרק שאני יכול לבנות בו ארמון, יש לך 600 אלף דולר – בחייך, תן לי'. כשהייתי מסביר לו שזה בלתי אפשרי אז הוא היה אומר, 'טוב, חמישה שקלים'."לצערי, באיזשהו שלב החליטה אחותו להעביר את הטיפול בו לקרן שאני לא רוצה אפילו להביע את דעתי עליה, הקרן לחוסים, ומאז ניתק הקשר בינינו".עשר שנים לאחר התערוכה הראשונה ההיא, לרגל תערוכה שאירגן לו בית החולים טלביה בבית האמנים בירושלים, נשלחתי על ידי "חדשות" לכתוב על רייזר. המחלקה הסגורה בקומת המרתף היתה מחזה מדכא מאין כמותו. מרייזר נגזלה הזכות לראות שמים. רייזר, לעומת זאת, היה מקסים ואבירי עד לבלי גבול. מיד הציע לי במתנה את כל רכושו. שנה וחצי, סיפר, לא הרשו לו לצאת אל מחוץ לתחומי בית החולים.לא הרשו לי להוציא אותו מבית החולים כדי שיוכל לקנות לעצמו כובע חדש לפתיחת התערוכה. לא הצלחתי אז להבין מאיזו סיבה הוא נעול על סוגר ובריח. הוא הרי היה ידוע כבלתי מסוכן לעצמו או לסביבה. גם מנהל בית החולים, שאז היה עדיין חדש יחסית בתפקיד, לא הצליח למצוא לכך הסבר. "הסיבה היחידה שהיתה, היתה כנראה סיבה היסטורית", הוא אמר. שאלתי אותו אם נהוג להשאיר אדם במחלקה סגורה במשך כל כך הרבה שנים והוא השיב, "לא, וזה גם לא רצוי". וגם, "רייזר הוא הוכחה לכשלונה של הפסיכיאטריה במקרה שלו". על כל פנים, ימים ספורים לאחר שהתפרסמה הכתבה הועבר רייזר למחלקה אחרת.מן הפח אל הפחת"אני", מספר אחיינו דרור בר-ישראל, "הייתי מגיע לשם כמה שיותר. לפני כן שהיתי עשר שנים בחו"ל. הייתי בא אליו ומנגן לו והייתי מוציא אותו לטיולים בירושלים. כשהתבגרתי הבנתי איזה עוול נעשה לו שהוא כלוא. אני חושב שאם הייתי בגיל שאני היום כשהוא הגיע ליסעור, הייתי עומד על כך שבכלל יישאר ביסעור. הוא היה יכול לחיות בקיבוץ ולצייר. היו אצלנו כמה אנשים כאלה. אבל אמא שלי לא מספיק התעקשה בעניין הזה. הוא תמיד רצה לצאת, אבל לאמא שלי לא היה כוח ואני לא מאשים אותה. זאת היתה תקופה אחרת והיו לה חיים מספיק קשים גם כך. החלום שלי היה לקחת אותו לטיול לצרפת. אבל לא הספקתי".בשלב כלשהו ניסתה בן-שושן, אז כבר נשואה ואם לתינוקת, לאמץ את רייזר. "אבל אז נכנסתי לעוד הריון וזה לא כל כך הלך. שלום בשבילי היה כמו אח, כמו אבא, כמו סבא. הוא מהרגע שפגשתי אותו חי בתוכי. כשהילדים שלי נולדו הבאתי גם אותם אליו. אני לא יודעת את מי להאשים בעוול שנגרם לו, בבזבוז הזה. כנראה את הרופאים והביורוקרטיה והמערכת שאטומה לכולם. הוא הוזנח על ידי המדינה. יכול להיות שלו היתה לו משפחה רגילה הם היו מצליחים להושיע אותו ויכול להיות שלא".רייזר שהה במחלקה הפסיכו-גריאטרית עד שנסגר בית החולים טלביה ואז הועבר במפתיע לבית החולים אברבנאל בבת-ים. "זאת היתה שערוריה", אומרת אחותו. "פתאום הודיעו לי ששלום באברבנאל. ככה, בלי להודיע כלום לחולים ולמשפחות סגרו את בית החולים וזרקו את כולם. הלכנו לשם ואמרנו, אם כבר מעבירים אותו מטלביה לפחות תקרבו אותו אלי, וכך הוא הגיע לטירה, שזה בית חולים איום ונורא. דווקא בגלל שרציתי לעזור לו, דווקא בגלל זה הוא מצא את עצמו במקום האיום הזה".שם, בבית החולים, דאגה אחותו לסדר לו מטפלת פרטית שהוציאה אותו לטיולים וגם ניסתה לארגן לו תערוכה. בן-שושן המשיכה לבקר אותו גם שם "וזה היה מחזה שובר לב, כי כל הזמן הוא היה שובר עצמות, לפעמים רגל אחת לפעמים רגל אחרת ובסוף היו לו שתי ידיים שבורות. וכל המקום הזה נראה כמו כלא. אני, שחשבתי שזה שהוא בכפר שאול זה סיוט, הבנתי רק אחר כך שיחסית לטלביה כפר שאול היה גן עדן, ואחרי שהוא הגיע לטירה הבנתי שטלביה היה גן עדן ביחס לטירה".שלום בטירה כבר היה לא צלול, היא אומרת, כלומר יחסית לצלילות הרגילה שלו. "הוא היה כבוי ושותק. הוא היה מזהה אותי אבל בקושי אפשר היה להבין על מה הוא מדבר. הוא היה כבוי לגמרי. הוא היה מאושר לראות אותי ואת בעלי ואת הילדים, ומיד אחרי זה היה נסוג ומשתתק. לגמרי".ב-6 בדצמבר, ביום הולדתו ה-80, אירגנה לו אחותו מסיבה גדולה בבית החולים. בשנים האחרונות הרבו גם היא וגם בנה דרור לבקרו שם, "ואני גם הייתי בתהליכים של העברה של שלום לבית אבות רגיל. החלטתי שמספיק עם זה, שהגיע הזמן שייצא כבר, אבל כמעט הצלחתי לסדר את זה ופתאום הוא מת".רק אז, במותו, זכה רייזר לצאת סוף סוף לחופשי. "זה סיפור כל כך עצוב", אומרת בן-שושן, "על בן-אדם כל כך מקסים שנעשה לו עוול איום ובגלל זה הוא החמיץ את כל החיים שלו. ארבעים וחמש שנים הוא היה מאושפז. ארבעים וחמש שנים".אבל יוסי סוויד מתנחם בפירוש קצת אחר: "מה שתמיד אהבתי בשלום זה האומץ שלו ללכת עם האמנות שלו עד הסוף, להיות כל כולו אמן. הוא היה טהור לגמרי, לא נגוע, תמים לגמרי, השיגעון שלו בעצם איפשר לו לעשות כל מה שעולה על דעתו ורוב הזמן הוא היה בן-אדם עליז ומרתק. כל מי שהכיר אותו אהב אותו. בגדול תמיד ראיתי אותו כאמן אמיתי, גם מבחינת האישיות ולא רק מבחינת היצירה. אולי אדם יכול להיות אמן טוטאלי כזה רק אם הוא משוגע. אולי זה באמת מחיר הגאונות". *מרכז מידע לאמנות ישראלית-מוזיאון ישראל."הלך עד הסוף" מעיתון הארץ, מאת נרי לבנה: מה- 06.03.2001.גלריה "מהדורה מוגבלת".

131Yigal Ofir, Avi Art Avi Wurzel and 129 others35 Comments7 SharesLikeCommentShare