הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע
את הציור ״ נאנה ״ ( NANA ) יצר אדוואר מאנה ( 1832-1883 ) בשנת 1877 מתוך כוונה תחילה להגישו לתצוגה בסלון השנתי של פריז באותה שנה וציפיה מוקדמת – לקבל הודעת סרוב , מראשי האקדמיה – אשר תשמש עבורו הוכחה נוספת לשמרנות , מיושנות ומאובנות – של הממסד התרבותי והאמנותי דאז . מאנה החליט לפיכך להציג את הציור בחלון ראווה בולט במיוחד של חנות עתיקות יוקרתית בלב שדרות קפוצ׳ין , מרחק שני צעדים בלבד מארמון האופרה של פריז . ציור השמן על בד , המרשים , שגודלו : 154X115 , משך את תשומת לבם של המון העוברים והשבים במהלך תצוגתו , עורר עניין רב וגרם לכך ששמו של מאנה , יוזכר ללא הרף הן בשיחות סלון והן בעיתונות הכתובה . את התמיכה הפומבית הגדולה ביותר קיבל אדוואר מאנה , מידידו , אמיל זולא ( 1840-1902 ) , הסופר והפובליציסט הנטורליסטי הנודע , ששיבח את יצירתו של מאנה במאמר נלהב וקרא לעשות ראורגניזציה באקדמיה הלאומית של פריז . זולא , שהרומנים שלו נחשבו לריאליסטים , הצטיין בכתיבה ישירה וגלויה ובה תאורים מיניים חיים – כל מי שקרא את ספריו של זולא ידע כי הכינוי " נאנה " היה פופולרי בקרב נשים שעסקו במקצוע העתיק בעולם באותם ימים , ובעיקר – איפיין " קורטיזונות " ( באנגלית : CORTESAN ) – יצאניות צמרת , או כפי שהעדיפו לעתים להיקרא : " נשות טרקלין " , ולמעשה – היו נערות ש " הוחזקו " בשרותם של אצילים וסוחרים אמידים – כדי לספק את הצרכים שלהם , הן למטרת ליווי " מרשים " באירועים חשובים , והן למטרת בילוי מיני . בציור נראית אישה צעירה , יפיפיה, ניצבת לפני מראה כשפניה מופנים לעבר הצופה . בסצנה היא מתוארת כשהיא בלבוש חלקי בלבד : קומבניזון לבן , מחוך כחלחל, גרבי משי אפרוריים ונעלי עקב שחורות . עיצוב הפנים של החדר מציג מראה של : " בודואר " – סלון אירוח פרטי מרוהט של אישה ( " חדר האישה " ), שהיה מקובל כחדרון המצוי בצמוד לחדר השינה – בבתיהן של גבירות ו/או של מארחות . מאחורי האישה – ספה ועליה צמד כריות . בחלקו הימני של הציור , וכמעט בהיחבא , מתואר חלקית – גבר אלמוני הלבוש באלגנטיות יתרה – כשהוא יושב על הספה ומתבונן בנערה המתלבשת . בצד שמאל – כיסא , שולחן ועציץ . ברור לכל כי מדובר בתיאור של " אשת טרקלינים " ( יצאנית צמרת ) , ממעמד גבוה – והמאהב שלה – כשהם בתוכה של סצנת – " לאחר מעשה ". אין ספק כי הציור של אדואר מאנה , סורב על ידי מארגני הסלון של פריז – רק בגלל שתוכנו נחשב בעיניהם לפוגעני ולא מוסרי. האקדמיה הצרפתית לא הייתה בשלה אז להציג תאורים כנים וגלויים של תופעת הזנות שכה הייתה מקובלת בעיר האורות באותם ימים . אדוואר מאנה , עצמו , היה מאוד רגיש לתופעה – ולמעשה – " אחד מקורבנותיה ", שכן בשנת 1877 – הוא כבר היה חולה בעצמו – במחלת העגבת – עקב ביקור לא זהיר שעשה אצל פרוצה – 5 שנים קודם לכן . מאנה אובחן כנושא עגבת כבר בשנת 1872, כשהיה בן 40 , ומעט יותר מאוחר – החל לסבול מהנזקים העקיפים והחמורים של המחלה הקשה וחסרת המזור דאז – כשלקה בשיגרון , שיתוק חלקי באחת מרגליו – ולבסוף מוות . מאנה מת באפריל 1883 , כשהוא בן 51 בלבד מסיבוכי מחלת העגבת . בעקבות ציורו החשוב – " נאנה " – הגדיל הסופר אמיל זולא לעשות , כאשר בשנת 1880 – פרסם את הרומן השביעי שלו בסדרת ענק בת 21 רומנים נטורילסטיים , והעניק לו את השם : " נאנה ". בכתבות פובליציסטיות נוספות שלו ציין זולא לא פעם את הערכתו הרבה למהפיכה התרבותית שניסה אדואר מאנה להוביל ללא הצלחה יתרה . מעניין לציין כי המודליסטית ששימשה את מאנה לצורך עבודתו זו וב 3 עבודות נוספות שיצר באותן שנים , הייתה הנרייטה האוזר – שסיפור חייה האישיים מופלא בפני עצמו ! הנרייטה הייתה צעירונת יפיפיה שגדלה באמסטרדם ואשר הפכה ב" כוחות עצמה " ל " קורטיזונה " – פילגשו הפרטית של נסיך אורנג' , וילם ׁ( 1840-1879 ) , בנו של מלך הולנד , וילם ה 3 . אך הנסיך מת בשנת 1879 , בגיל 39 בלבד, כתוצאה משילוב קטלני של טיפוס ושחמת הכבד – ונקבר ברוב הדר בקריפטה המלכותית , בכנסיה החדשה של דלפט . אחיו , אלכסנדר ירש את תאריו – אך לא את פילגשו . הנרייטה גורשה מחצר המשפחה , ועקרה לפריז – בה פתחה בקריירה חדשה של שחקנית תיאטרון ובמקביל – דיגמנה עבור מספר אמנים , ובהם , אדוואר מאנה . היא מעולם לא זנתה עוד לפרנסתה . הציור החשוב הזה מוצג כיום באופן קבוע ב " קונסטהאלה " , היכל האמנות של העיר המבורג , גרמניה.
לקורסים וסדנאות לחצו כאן
