הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. סיפורו של ציור. זהו הציור : FAMILY OF SALTIMBANQUES ( “ קרקס נודד משפחתי ״) שנוצר על ידי פבלו פיקאסו ( 1881-1973) ב ״ המשכים ״ בין השנים 1904 ו 1906. ההוכחה לכך ניכרת בצילומי רנטגן של הקנבס הגדול ( 230×90 ס״מ ) שגילו מתחת לשכבת צבעי השמן הסופית – מספר גירסאות קודמות . הציור מוגדר כיום על ידי מומחים כיצירה שנחשבה לשאפתנית במיוחד עבור אמן צעיר , די אלמוני ועני למדי . פיקאסו אף כשל ולא הצליח למכור את העבודה הזו ובכל זאת היא נתלתה בגלריה פריזאית נכבדה שניסתה להגיש אותה כמועמדת להשתתף בביאנלה ה 9 של ונציה , בשנת 1910 ונדחתה. וכעבור שנה נוספת , נדחתה העבודה המסקרנת הזו אף על ידי הסלון השנתי במדריד . ממש כמו למארק שאגאל ( 1887-1985 ) , גם לפיקאסו היו זכרונות ילדות מה ״ קרקסים הנודדים ״ שרובם היו משפחתיים , ואשר עברו ופעלו בירידי הכפרים . שאגאל זכר את אמני הקרקסים הללו מסתובבים בכפרי בלארוס , ופיקאסו – בכפרי חבל אנדלוסיה שבספרד . זכרונו של פיקאסו התעורר מחדש כאשר הגיע לפריז ונהג לבקר כמו אמנים רבים אחרים ב ״ קרקס מדראנו ״ שפעל במונמרטר . אבל על אף שהציור של פיקאסו הושלם רק בשנת 1906 , ממש בשלהי התקופה הורודה שלו שנחשבת לתקופה האופטימית יותר שלו שבה כבר חש כי מסתמן עבורו סיכוי להתאושש ולהצליח – הוא בחר , בסופו של דבר, להציג משפחה עניה של אמני קרקס שממוקמת ופועלת במקום נידח . הרחק מאוהל הקרקס המפואר של פריז . כעבור שנים לא מעטות נתרם הציור ל " נשיונל גאלרי אוף ארטס " שבוושינגטון ,על ידי נדבן בשם צ'סטר דייל ( 1883-1962 ) , בנקאי אמריקני עשיר שהיה אספן ופטרון אמנויות גדול . הוא אימץ את ה" נשיונל גאלרי " וכבר בשנת 1941 – החל להעשיר את אוסף הציורים האימפרסיוניסטיים שמוצג עד היום בוושינגטון ונושא את שמו . במוזיאון המפורסם הזה פעל בשנות ה 40 , מומחה אמנות חרוץ , בשם ג'ון ריצ'רדסון – שהסתקרן והחל לתהות ולחקור לעומק את המסתתר מאחורי הקנבס ה " מוזר למדי " שהוצג לפניו. מספרים כי נציגי המוזיאון פנו לפיקאסו עצמו לאחר תום מלחמת העולם השניה וניסו לקבל ממנו הסברים – אך האמן הגדול סירב במפגיע לשתף עמם פעולה. כבר אז, פירסם ריצ'רדסון – את הערכתו כי כאשר פיקאסו החל לעבוד על ציורו : " קרקס נודד משפחתי " בשנת 1904 – הוא ביקש ,למעשה, לתאר את עצמו – נודד ( בין ברצלונה ופריז ) , בודד , נידח וכושל . מאוחר יותר היפנה ריצ'רדסון את תשומת לבם של חבריו – היסטוריוני ומבקרי האמנות – לעובדה העצובה כי הדמויות שמתוארות בציור – מנותקות זו מזו . והם שקועים איש, איש בתוך עצמו . מאוחר עוד יותר הגיע ריצ'רדסון לתובנה כי פיקאסו תיאר ביצירתו זו – בעצם – את עצמו לצד קומץ חבריו העניים כמוהו , מאותה תקופה . פיקאסו הוא הארלקינו שלבוש בתחפושת מדוגמת ביהלומים מעויינים . הילד שמאחוריו הוא " אקרובט קטן " , ולמעשה – מייצג את חברו הקרוב של פיקאסו – מקס ג'ייקוב ( 1876-1944 ) שהיה מאוחר יותר למשורר , צייר , סופר ומבקר אמנות . הארלקינו ( פבלו פיקאסו ) מעיף מבט מקוה לעבר אישה שיושבת בצד לבדה . ההנחה הינה כי האישה מייצגת באיפיון ממש ריאליסטי – את דמותה של פרנן אוליבייה ( 1881-1966 ) , אהובתו הראשונה בפריז – של פבלו פיקאסו , אותה הכיר בשנת 1904 – ששימשה לו כ " מוזה " בשנות התקופה הורודה שלו ויש אומרים – בזכותה הפכה התקופה ה " כחולה " והקודרת שלו – ל " ורודה ". על פני הבחורים האחרים שבתמונה נסוכים מבטים כבויים . הבחור שעומד כשהוא לבוש במכנס קצר וחבית על גבו – מייצג דמות של " אקרובט " בוגר יותר – הוא חבר נוסף של פיקאסו , יהודי בשם : אנדרה סלומון ( 1881-1969 ) ,שהיה לסופר ומבקר ספרות מוכר בפריז – ואילו הליצן הגדול והשמנמן עם כובע המוקיונים והתלבושת האדומה – אינו אחר מאשר , חברו הקרוב של פיקאסו – גיום אפולינר ( 1880-1918 ) – שנודע מאוחר יותר כמחזאי חשוב שכתב , בין היתר את המחזה : " א סוריאל " ( מעל המציאות ) שעל שמו נקראה בשנות ה 20 – התנועה הסוריאליסטית . ג'ון ריצ'רדסון עשה מאמצים נואשים להשיג את תגובתו של פבלו פיקאסו לממצאים שלו – אך נתקל שוב בסירובו העקשני של האמן לשתף פעולה . מאוחר יותר כתב ריצ'רדסון כי הסברה שלו הינה כי האוירה החולמנית של הציור כולו כמו גם המראה חסר ההבעה של כל הדמויות שמתוארות בציור – נוצרו כך בהשפעת השימוש שעשה פבלו פיקאסו באותה תקופה – באופיום !!! כיום לא נוהגים לעסוק בנושא הזה – אך מסתבר כי האופיום היה חומר ששימש אמנים רבים באותם ימים – בקביעות . ב " נשיונל גאלרי " , בוושינגטון , קיים מחקר שקובע כי בין השנים : 1904 ו 1908 , צרך פיקאסו מנות אופיום , מספר פעמים בשבוע – וראה בכך אמצעי בדוק לעידוד הכושר היצירתי שלו , ממש כפי שהחל לעשות , בין היתר , חברו ( או אולי יריבו ) אמדיאו מודיליאני כשעבר והשתקע בפריז בשנת 1905 . כפי שהנכם יכולים וצריכים להבין – הסיפורים שמאחורי הציורים הם לא תמיד שמחים או משעשעים – ולעתים קרובות הם ממש עצובים – אבל, תמיד הם מעניינים !
