הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע
סיפורו של ציור. והפעם: L’etoile ( “הכוכב/ת ״ ) – יצירה מפתיעה ובלתי צפויה שיצר אדגר דגה ( 1834-1917) בשנת 1878. ממש בעיצומם של הימים שבהם הוא וחבריו כה התאמצו לקבל הכרה, לאחר התערוכה האימפרסיוניסטית המשותפת ה 3 של הקבוצה ולפני הרביעית שנערכה ב 1879. הציור שגודלו : 58X42 ס"מ נוצר בצבעי פסטל ומוצג ב " מוזיאון ד'אורסיי " בפריז. בציורו מתאר דגה רקדנית בלט בודדת על הבמה . תאורת ההיכל זורחת עליה ומבליטה את איכותו של המופע הענוג שלה . הבלרינה מאזנת עצמה בחן רב על רגל אחת ושומרת בקפידה רבה על פוזה כמעט ״ מלכותית״ . בגד הריקוד הצחור שלה מקושט בפרחים . הסרט שעל צוארה מתנפנף לתנועות גופה ועל ראשה כתר . הרקדנית מרכינה ראשה לאחור ועיניה עצומות ותאורה משדר לנו כי היא חשה תחושת ניצחון מתוק על הצלחת ההופעה שלה . לחייה סמוקות כאות לסיפוק הרב שלה מעוצמת ההישג . אך כשאנחנו סוקרים מקרוב , ולעומק, את הקומפוזיציה – אנחנו מבחינים בדמות של גבר בלבוש הדור – שחור , המסתתרת מאחורי וילון ומאפילה על יופיו של המופע . זהו הפטרון של הרקדנית הצעירה . והוא סוקר את הבמה ואת ״ בת טיפוחיו “ שמופיעה בפני הקהל בבלט של ״ האופרה גרנייה ״ בעיניים של ״ איש עסקים״ גרגרן . תופעת הפטרונות של אנשי עסקים אמידים על אותן נערות צעירות שגדלו בפריפריה הכפרית של צרפת והגיעו במאמץ על לעיר האורות כדי ללמוד ריקוד ולהצליח – הייתה נרחבת מאוד. אדגר דגה סלד מהתופעה וחשש לגורלן של הנערות הללו. באחת מהעבודות האקדמיות שנכתבו על הציור " הכוכב/ת " באקדמיית ז'וליאן בפריז הוצעה הגירסה כי הציור הזה מהווה עדות ראשונה וחיה שבה שילב דגה " רגש " לתוך ציור של " רשמים ". זוהי חריגה ראשונה מהכללים של הציור האימפרסיוניסטי אצל האמן שהיה מראשוני אמני הזרם ומעצבי דרכו . דגה היה , ללא ספק , " מאהב " אובססיבי של הריקוד – וקשר חלק ניכר מהקריירה שלו לליווי אימוני וריקודי הרקדניות בבלט של ה " אופרה גרנייה " . הוא היה מהבודדים שהורשו להיכנס לתחום הסגור בפני הקהל של מאחורי הקלעים והכיר מקרוב , באופן אישי , רבות מהבלרינות . בשנת 1878 , עדיין יצר דגה ציורי ריקוד גם בצבעי שמן וגם בצבעי פסטל. זהו אחד מציורי הריקוד ה " פסטליים " הראשונים שלו . טכניקת הפסטל , בה בחר להשתמש הפעם, חושפת באופן מושלם את מלוא העוצמה של הכישרון הגראפי שלו . כל אובייקט שמתואר בתמונה – זוהר מבפנים. הבלרינה עצמה אינה נראית כשהיא מטילה את הצל של עצמה והיא מתוארת כנוגעת ברצפת האולם – בנקודה בודדת אחת ויחידה. הבלרינה מצטיירת כיצור נשגב – דמות קסומה , שבאה – כאילו – מיקום אחר . האור הבהיר שלמטה מציג את הבלרינה כזוהרת ומעורר את עיקר תשומת הלב של הצופים בציור ל " סולו " שלה – להקת הרקדניות שברקע נחבאת מאחורי תפאורת העצים בעלי העלווה האדמדמה. מבטו של הצופה – מחליק הלאה מעבר למסך וכשהוא חולף מה " יופי " של תנועת הריקוד – הוא אינו יכול לעצור בנוף התכלת – אלא נאלץ להיתקל ב " דמות הגברית האפלה " . דמות חצי נסתרת אך – " פטרונית " , " ארצית " , " מוחשית " ובעיקר- " מאיימת ! ". גבר זה שניצב כשהוא מוסתר בחלקו וידיו שלובות מאחורי גבו – מסמל את כל מה שאדגר דגה מבקש שלא נשכח ! החיים האמיתיים של הבנות ! דגה אינו אימפרסיוניסטי כאן . הוא תמציתי – אקספרסיבי – ובהציגו את דמות הגבר הזה – הוא שובר את הפסטורליה של הריקוד ומחזיר אותנו למציאות …. בעבודה שנכתבה באקדמיית " ז'וליאן " ומסקנותיה נתמכות ע"י אוצרי ה " מוזיאון ד'אורסיי " בפריז שבו מוצג הציור – מופיעה " הוכחה , לכאורה " , לצדקת התזה. המודליסטית שאת שירותיה שכר אדגר דגה בשנת 1878 כדי לצייר את הבלרינה בפעולה בציורו זה , זוהתה בודאות כרוזיטה מאורי ( 1850-1923 ) . מאורי גדלה בבית עני בפלמה דה מיורקה ( ספרד ) , נמלטה מביתה בגיל 16 והגיעה למילאנו . למדה ריקוד. ובזכות כישרונה ויופיה , זכתה כבר בגיל 17 ב " טיפולו " של פטרון אמיד שטיפח אותה ובעזרתו היא הצליחה להתקבל לבסוף ללהקת הבלט של האופרה " לה סקאלה ". ממילאנו – עברה רוזיטה מאורי בגיל 26 , לפריז והשתלבה , בכוחות עצמה , בלהקת הבלט של ה " האופרה גרנייה ". שם נחשבה מאורי לבלרינה בכירה . לאחר פרישתה מריקוד מקצועי בבלט – נשכרו שירותיה של הבלרינה כמורה בביה"ס לריקוד של האופרה – והיא שירתה שם משנת 1898 ועד 1920 ( גיל 70 ׂ) כמדריכה בכירה .
