הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע ציור השמן שלפנינו נקרא במקור : “ WORN OUT “ ( ״ מותש ״ , ״ בלוי ״ ) – והוא הושלם על ידי וינסנט ון גוך ( 1853-1890 ) במאי 1890 , בסנטוריום של סנט רמי , בו שהה בדיוק שנה . ממש בטרם שוחרר מאישפוזו ועבר לטיפול אמבולטורי אצל רופאו , ד״ר גאשה , באובר סו׳רואז – שם מת , מוות מסתורי למדי , כעבור כחודשיים ( ב 27 ביולי 1890) . זהו ציור בגודל : 80×64 ס"מ שמוצג באופן קבוע במוזיאון : קרוילר – מולר , אוטרלו , הולנד . בשנת 1970 העניק המגזין : RAISONNE לציור הזה שם חדש : AT ETERNITY'S GATE ( “ על סף הנצח ״ ) וסיפר את סיפורו הנהדר של הצייר והציור העצוב שלו , שיתכן וניבא את מותו הקרב בטרם עת . והסיפור , אכן מופלא !!! את הרעיון המקורי לציור נטל וינסנט כבר בשנת 1873 ( כשהיה בן 20 בלבד ) מציור עצוב במיוחד בשם : WORN OUT של צייר בריטי , יליד גרמניה , בשם : הוברט פון הרקומר ( 1849-1914 ) , שהוצג ב " אקדמיה המלכותית לאמנויות " של לונדון – במסגרת תערוכת ציורים ריאליסטיים המתארים את " עצבות הזקנה " . ואן גוך שהה אז בלונדון במשך כשנה וחצי , ממאי 1873, ועד אוקטובר 1874 – ועבד בשלוחה הלונדונית של חברה בינלאומית למסחר ביצירות לאמנות . הוא התרשם עמוקות מהציור של הרקומר והעתיק אותו במחברתו . כעבור 9 שנים , באוקטובר 1882, כאשר שהה וינסנט בעיר האג , לצורך לימודי רישום אצל המורה המפורסם , אנטון מאופה ( 1838-1888) , איש אסכולת האג , נהג לצאת מפעם לפעם בשעות הבוקר המוקדמות ביחד עם צייר צעיר בשם גאורג הנדריק ברייטנר ( 1857-1923 ) לאזור תחנת הרכבת המרכזית , להתבונן בעוברים והשבים , רובם אנשים קשי יום – ולרשום אותם . בקירבת מקום , פעל בית מחסה לקשישים רפורמיסטיים , גברים ונשים בודדים ואומללים – שנהגו לשבת כ " מודליסטים " בפני אמנים צעירים וסטודנטים לאמנות דלי אמצעים , תמורת פרוטות , בבגדיהם המרופטים והעלובים . וינסנט פגש במקום – וטרן קשיש , חייל פשוט בדימוס , של הצבא המלכותי ההולנדי , בשם : אדריאנוס חייקובס זיידרלנד , ובנובמבר 1882 – רשם בהשראה ברורה מהציור המועתק של הרקומר שממנו התפעל בלונדון – את דיוקנו של הקשיש המותש . מאוחר יותר כתב במכתבו לאחיו , תיאו , שהתגורר בפריז : " ברצוני לעשות מספר סקיצות של האיש העלוב והעצוב הזה כדי שהיצירה הסופית תהיה מוצלחת במיוחד ". ואן גוך ראה באיש שישב מולו בבית המחסה – אדם המביע צער ויאוש , וכאיש מאוד דתי – האיש האומלל היווה עבורו : " הוכחה נוספת לקיומו של אלוהים ולקיומה של הנצחיות" . לפי המאמר של המגזין שליוה את הצגת הציור הסופי , שהושלם ממש על סף מותו של ואן גוך – החיבור בין גירסת הרישום הראשון של ואן גוך בנושא ה " תשישות " משנת 1882 והמכתב לתיאו – והידיעה שהציור הסופי הושלם כה סמוך ליום מותו הטראגי – זיכה אותו בשם שבחר המגזין : " על סף הנצח " . ואן גוך יצר 7 סקיצות " גבריות " של " המותש " ולאחר מכן – שתי סקיצות נוספות מעט מאוחרות יותר – שהדמות המתוארת בהן – נשית – " המותשת " , של אישה אבלה . בשנת 1998 כתבה מבקרת האמנות , התיאולוגית , קט'לין פאוורס אריקסון , כי וינסנט ואן גוך האמין באלוהים גם ברגעים קשים של צער ויגון , והוא ביטא זאת בסדרת הרישומים הזו שלו וכמובן , גם בציור השמן הסופי שלו . את כל 9 הרישומים יצר ואן גוך בהאג בה שהה מנובמבר 1881 ועד ספטמבר 1883 . כעבור 7 שנים נוספות : באפריל 1890 , כשהיה מאושפז מרצון בסנטוריום של סנט רמי , כתב וינסנט לאחיו תיאו : " מצבי הנפשי רעוע , אך אני מתעקש להוסיף ולצייר על קנבסים כשאני מסתמך בעיקר על זכרוני ". כעבור חודש הוא השלים את ציור השמן שלפנינו ומבקרי האמנות סבורים כי " על סף הנצח " היא אחת מאותן יצירות שנוצרו על סמך זכרונו של ואן גוך . בטרם עזב את הסנטוריום לתחנת חייו האחרונה , כתב וינסנט לאחיו תיאו מכתב מרטיט במיוחד : " אני משקיע את לבי ואת נשמתי בעבודתי , ובדרכי זו – אני מאבד את דעתי !!! " . בשנת 2018 יצא לאקרנים סרט ביוגרפי איכותי במיוחד , על דרכו האחרונה של וינסנט ואן גוך , בכיכובו של וילם דפו , שהיה מועמד לפרס האוסקר על תפקידו בסרט זה . הסרט בויים על ידי הקולנוען / אמן , היהודי האמריקאי , ג'וליאן שנאבל ( נ' 1951 ׂ) והיה מועמד ל 3 פרסי אוסקר בשנת 2019. שנאבל העניק לסרט את השם המתבקש : AT ETERNITY'S GATE ( " על סף הנצח " ).
