אוטו דיקס – הצייר שהביט למלחמה בעיניים
הצייר הגרמני Otto Dix (1891–1969) נחשב לאחד האמנים החשובים והנועזים של גרמניה במאה ה-20. ציוריו חושפים את פני החברה האירופית לאחר מלחמת העולם הראשונה – פצועים, קבצנים, זונות וחיילים שבורים – ומתארים מציאות אכזרית ללא אידיאליזציה. בשל הכנות והביקורת החריפה שלו כלפי החברה והמלחמה, הכריזו הנאצים על עבודתו כעל "אמנות מנוונת".
אוטו דיקס נולד בעיר Gera שבגרמניה למשפחה ממעמד הפועלים. אמו עודדה אותו לצייר כבר בילדותו. בין השנים 1910–1914 למד באקדמיה לאמנויות בעיר Dresden, שם נחשף לזרמים מודרניים כמו אקספרסיוניזם ופוטוריזם.
החוויה ששינתה את חייו – מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ World War I התנדב דיקס לצבא הגרמני ושירת כחייל בחזית המערבית. הוא השתתף בקרבות קשים ונחשף לזוועות החפירות, לגופות ולפציעות הנוראות.
החוויה הזו השפיעה עליו עמוקות. לאחר המלחמה אמר:
"הייתי חייב לראות הכול בעצמי. אחרת לא הייתי יכול לצייר את זה."
המלחמה הפכה לנושא המרכזי ביצירתו. הוא צייר חיילים פצועים, שדות קרב וגופות – לא כגבורה אלא כטרגדיה אנושית.
הסגנון – ריאליזם אכזרי
בשנות ה-20 הפך דיקס לאחד האמנים המרכזיים של זרם
Neue Sachlichkeit – "האובייקטיביות החדשה".
זרם זה התאפיין בריאליזם חד וביקורתי כלפי החברה הגרמנית לאחר המלחמה.
בציוריו של דיקס אנו רואים:
דיוק אנטומי חד ולעיתים אכזרי
תאורה דרמטית המזכירה ציור גרמני עתיק
דמויות שוליים: זונות, נכים, קבצנים וחיילים פצועים
ביקורת חריפה על הבורגנות ועל הצביעות החברתית
אחד הנושאים החוזרים ביצירתו היה ברלין של שנות ה-20 – עיר של תענוגות, אלימות ושחיתות.
סדרת המלחמה
ב-1924 יצר סדרת תחריטים מפורסמת בשם "Der Krieg" (המלחמה) – סדרה מצמררת של דימויי מלחמה: חיילים מתים, גופות מרקיבות וחיילים פצועים ללא פנים.
ציורו המפורסם ביותר בנושא הוא הטריפטיכון
The War (Otto Dix) – יצירה עצומה המזכירה מזבח כנסייתי, אך במקום קדושים מופיעים חיילים מתים ושדות קרב הרוסים.
מדוע הנאצים כינו את עבודתו "אמנות מנוונת"
כאשר עלו הנאצים לשלטון ב-1933, האמנות של דיקס עמדה בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה שלהם.
הנאצים העדיפו אמנות אידיאליסטית המציגה:
גוף ארי מושלם
גבורה צבאית
אידיאליזציה של החברה הגרמנית
לעומת זאת, ציוריו של דיקס הציגו:
חיילים קטועי גפיים
זונות וחולי נפש
ביקורת על המלחמה
מציאות מכוערת ולא אידיאלית
לכן הכריז המשטר הנאצי על יצירתו כחלק מ
Degenerate Art Exhibition – תערוכה שנועדה להשפיל אמנים מודרניים.
התוצאות היו קשות:
דיקס פוטר ממשרתו כפרופסור לאמנות
מאות יצירות שלו הוחרמו ממוזיאונים
חלקן אף הושמדו
שנותיו המאוחרות
לאחר הדחתו עבר דיקס להתגורר באזור כפרי בדרום גרמניה ליד אגם קונסטנץ. בתקופה זו צייר בעיקר:
נופים
סצנות דתיות
דיוקנאות
במהלך World War II גויס לזמן קצר ונפל בשבי הצרפתי.
לאחר המלחמה שב ליצור והוכר מחדש כאחד האמנים החשובים של גרמניה המודרנית.
אוטו דיקס היה עד אכזרי אך הכרחי של המאה ה-20.
חשיבותו נובעת מכמה גורמים:
תיעוד חזותי נדיר של טראומת מלחמת העולם הראשונה
ביקורת חברתית חריפה על אירופה בין שתי המלחמות
שילוב בין ריאליזם מסורתי לבין מודרניזם אקספרסיבי
אומץ אמנותי מול משטר טוטליטרי
ציוריו מזכירים כי האמנות אינה רק יופי – היא גם עדות, זיכרון ואזהרה.
זהו אחד הציורים הידועים ביותר של דיקס.
בציור נראים שלושה חיילים פצועי מלחמה משחקים קלפים בבית קפה. גופם מורכב מתותבות, מתכות וחלקים מכניים – רגלי עץ, לסתות מתכת וידיים מלאכותיות.
הציור משלב שמן וקולאז' על בד, והוא מוצג כיום במוזיאון הלאומי בברלין.
משמעות הציור
דיקס מציג כאן רעיון חריף:
החיילים ששירתו את המדינה הפכו לאחר המלחמה לשברי אדם – כמעט מכונות.
משחק הקלפים מסמל גם את גורל המלחמה:
החיים הם כמו משחק שבו החיילים קיבלו יד אכזרית.
ציור זה מציג רחוב בעיר דרזדן לאחר המלחמה.
במרכז הציור מופיעים:
נכי מלחמה קטועי רגליים
קבצנים
אזרחים בורגנים המתעלמים מהם
דיקס מצייר את הרחוב בצורה כמעט גרוטסקית:
גופים מעוותים, תותבות מתכת, ותנועה כאוטית.
הציור חושף את הפער בין החברה הבורגנית לבין נכי המלחמה.
האנשים הבריאים ממשיכים לקנות, לטייל ולהתעלם – בעוד הפצועים נשארים בשולי החברה.
