ברתולומאו אסטבן מוריו – הצייר שהעניק חמלה לפניה של ספרד

כאשר מזכירים את תור הזהב של הציור הספרדי, עולים מיד שמותיהם של דייגו ולסקס, אל גרקו ופרנסיסקו דה סורבראן. אך לצדם ניצב אמן שהעניק לאמנות הספרדית ממד אחר – רך יותר, אנושי יותר ומלא חמלה. זהו ברתולומאו אסטבן מוריו (Bartolomé Esteban Murillo, 1617–1682), מן הציירים החשובים והאהובים ביותר בתולדות האמנות הספרדית.

מוריו נולד בעיר סביליה, שהייתה באותה תקופה אחד המרכזים הכלכליים והתרבותיים הגדולים באירופה. הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית קרובי משפחתו. למרות תחילת חייו הקשה, הצליח לפתח כישרון יוצא דופן לציור, ולמד אצל הצייר חואן דל קסטיו. כבר בראשית דרכו ניכרה יכולתו להעניק לדמויותיו חיים פנימיים, רגש ואנושיות.

מרבית יצירתו הוקדשה לנושאים דתיים. בתקופת הקונטרה-רפורמציה ביקשה הכנסייה הקתולית ליצור אמנות שתעורר אמונה ורגש, ומוריו היה אחד האמנים שהצליחו להגשים מטרה זו באופן מושלם. ציוריו אינם מציגים קדושים מרוחקים ובלתי מושגים, אלא דמויות מלאות אהבה, עדינות וחום אנושי. המדונה שלו נראית כאם אמיתית, והמלאכים שלו נדמים לילדים חיים בעלי שובבות ותום.

אחת התרומות החשובות ביותר של מוריו הייתה עיצוב דמותה של "ההתעברות ללא רבב". ציורים אלה, שבהם מריה מרחפת על עננים מוקפת מלאכים ואור זהוב, הפכו לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם האמנות הספרדית והשפיעו על דורות של אמנים ברחבי אירופה.

אך מוריו לא הסתפק באמנות דתית. הוא היה גם אחד הציירים הראשונים שתיארו את ילדי הרחוב של סביליה. ציורים כמו "ילדים אוכלים ענבים ומלון" או "הנער הקטן עם הכלב" אינם רק סצנות יומיומיות; הם עדות עמוקה לרגישותו החברתית. למרות העוני של הדמויות, הן אינן מוצגות ברחמים אלא בכבוד, בחיוך ובאופטימיות. מוריו הצליח למצוא יופי גם בפשוטים שבאנשים.

סגנונו התפתח לאורך השנים. בתחילת דרכו הושפע מהצללים הדרמטיים של קרוואג'ו ומציירי ספרד בני זמנו, אך בהמשך אימץ ציור רך ובהיר יותר. הוא השתמש במעברי אור וצל עדינים, במכחול חופשי ובגוונים חמים, כך שהאור נראה כאילו הוא בוקע מתוך הדמויות עצמן. התחושה המתקבלת היא של שלווה, הרמוניה ורוחניות.

מבחינה טכנית, מוריו היה אמן של שכבות צבע דקות וזיגוגים (Glazes). הוא בנה את הציור בהדרגה, כאשר כל שכבה מוסיפה עומק, שקיפות וזוהר. משיחות המכחול שלו אינן מושכות תשומת לב לעצמן; הן מתמזגות זו בזו ויוצרות מרקמים רכים, במיוחד בציורי בדים, עור ופנים. שליטתו בערכי האור הייתה יוצאת דופן, והוא ידע להוביל את עינו של הצופה אל מוקד היצירה באמצעות תאורה עדינה ולא באמצעות ניגודים חריפים.

גם הקומפוזיציה שלו הייתה מחושבת בקפידה. הדמויות מאורגנות בדרך טבעית וזורמת, ללא תחושת מאמץ. המבטים, מחוות הידיים וכיווני הגוף יוצרים קשר רגשי בין הדמויות לבין הצופה. זו אחת הסיבות לכך שציוריו מצליחים לרגש גם מאות שנים לאחר שנוצרו.

בשנת 1660 היה מוריו בין מייסדי האקדמיה לציור של סביליה, מוסד שתרם להכשרת דור חדש של אמנים ולהעלאת מעמדו של הציור בספרד. בכך השפעתו לא הסתכמה ביצירותיו בלבד, אלא גם בעיצוב עתידו של עולם האמנות הספרדי.

בשנת 1682, במהלך עבודתו על ציור מזבח בכנסיית הקפוצ'ינים בעיר קדיס, נפל מן הפיגום ונפצע באורח קשה. הוא שב לסביליה, אך לא התאושש מהפציעה ונפטר זמן קצר לאחר מכן.

מוריו הותיר אחריו מורשת אמנותית עצומה. במשך יותר ממאתיים שנה נחשב לאחד הציירים האהובים באירופה, ויצירותיו נרכשו על ידי מלכים, אספנים ומוזיאונים מובילים. גם כיום הן ממשיכות לרתק בזכות השילוב הנדיר בין שליטה טכנית מרשימה לבין רגש אנושי עמוק.

אולי זהו סוד קסמו של מוריו: הוא לא ביקש להרשים את הצופה בכוח או בדרמה, אלא להזכיר לנו שגם ברוך, בענווה ובחמלה טמון יופי גדול.