ג'ון ויליאם ווטרהאוס – צייר של יופי, מסתורין ואגדה

ישנם ציירים שאינם מסתפקים בתיאור של דמות או סיפור. הם מבקשים ליצור עולם שלם – עולם שבו המיתולוגיה, הספרות, הטבע והיופי האנושי נפגשים.
אחד הבולטים שבהם הוא ג'ון ויליאם ווטרהאוס (John William Waterhouse, 1849–1917).

ווטרהאוס נולד ברומא למשפחה אנגלית של ציירים, ובילדותו חזר עם משפחתו לאנגליה. בשנת 1871 התקבל לבתי הספר של האקדמיה המלכותית בלונדון, בתחילה ללימודי פיסול, אך עד מהרה עבר לציור. בראשית דרכו הושפע מהציור האקדמי ומהאמנים לורנס אלמה-טדמה ופרדריק לייטון, ועסק בנושאים מן העולם הקלאסי.

אולם בהמשך דרכו התפתח סגנונו לכיוון המזוהה עם הפרה-רפאליטים – תנועה שביקשה להחזיר לציור את העוצמה, הכנות והפירוט שאפיינו את אמנות הרנסנס המוקדם, תוך העדפה של נושאים ספרותיים, דתיים ומיתולוגיים.

ווטרהאוס למעשה לא היה חבר באחוות הפרה-רפאליטים המקורית. היא פעלה כבר לפני שהגיע לבגרותו האמנותית. דווקא משום כך הוא מכונה לעיתים "הפרה-רפאליטי המודרני" – אמן מאוחר שאימץ את השפה האסתטית של התנועה והעניק לה חיים חדשים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

"הגבירה משאלוט" – הרגע שבו הכול מתחבר

אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר היא "הגבירה משאלוט" (The Lady of Shalott) משנת 1888, המבוססת על שירו של אלפרד טניסון.

האישה יושבת בסירה בדרכה אל מותה, כאשר נר דועך לפניה והשטיח שעליו רקמה מתפרק. זהו רגע של מעבר – בין חיים למוות, בין עולם הדמיון למציאות.

היופי הגדול של היצירה אינו רק בנושא. ווטרהאוס מצליח להפוך את הסיפור כולו לחוויה חזותית של זמן שעומד מלכת.

הצמחייה, המים, הבדים, הבעת הפנים, האור והצבע – כולם משתתפים בסיפור. אין כאן פרט שהוא רק קישוט. כל אלמנט משרת את האווירה ואת המשמעות. היצירה נמצאת כיום באוסף Tate בלונדון.

נשים, מיתולוגיה וסכנה

אחד המאפיינים המזוהים ביותר עם ווטרהאוס הוא דמות האישה.

נשים בציוריו אינן רק "דוגמניות יפות". לעיתים קרובות הן גיבורות של סיפור – נשים הנמצאות ברגע של פיתוי, סכנה, אהבה, אובדן או גורל.

ב־"הילאס והנימפות" (1896) הוא מביא אל הבד את הסיפור מן המיתולוגיה היוונית. הנימפות היפות המופיעות במים מפתות את הילאס להתקרב אליהן. היופי של הסצנה כמעט מרגיע – אבל הצופה יודע שמתחת ליופי מסתתרת סכנה.

וזו אחת התכונות המעניינות ביותר אצל ווטרהאוס:

הוא הופך את היופי למשהו מעט מאיים.

הצבעים העדינים, הפרחים, המים והנשים היפות יוצרים עולם קסום, אך כמעט תמיד יש בו תחושה שמשהו עומד לקרות.

"אופליה" ו"המעגל הקסום"

ב־"אופליה" ווטרהאוס פונה אל אחת הדמויות האיקוניות ביותר של שייקספיר. כמו אצל הפרה-רפאליטים לפניו, הטבע אינו רק רקע לדמות – הוא חלק מהסיפור הפסיכולוגי שלה.

ב־"המעגל הקסום" (The Magic Circle) הוא יוצר דמות נשית מסתורית העומדת בתוך נוף כמעט מאגי. כאן כבר ניתן לראות עד כמה ווטרהאוס הצליח לשלב בין ציור אקדמי מדויק לבין אווירה רומנטית וסמלית.

מה הופך את ווטרהאוס לצייר גדול?

מבחינה טכנית, אחד הדברים המרשימים אצלו הוא האיזון בין רישום מדויק, ציור דמויות משכנע, תיאור עשיר של בדים וחומרים, וטיפול רגיש באור ובצבע.

אבל מעבר ליכולת הטכנית, גדולתו נמצאת ביכולת שלו ליצור אווירה.

כאשר מתבוננים בציור של ווטרהאוס, לא תמיד השאלה הראשונה היא "מה מצויר כאן?"

השאלה היא:

"מה אני מרגיש מול הסצנה הזאת?"

יש ביצירותיו שקט, געגוע, ארוטיקה מרומזת, סכנה, מסתורין ותחושה של עולם שנמצא מחוץ לזמן.

וזה גם מסביר מדוע ציוריו ממשיכים להיות אהובים כל כך גם כיום.

בשנת 1895 נבחר ווטרהאוס לחבר מן המניין באקדמיה המלכותית, לאחר קריירה מצליחה שבה הציג באופן קבוע בתערוכות האקדמיה. הוא המשיך לעבוד ולהציג עד שנותיו האחרונות. ווטרהאוס נפטר בלונדון בשנת 1917.

ומה אפשר ללמוד ממנו כצייר?

אולי השיעור החשוב ביותר של ווטרהאוס הוא שהציור אינו חייב לבחור בין יופי לבין משמעות.

אפשר להיות טכני ומדויק – ועדיין מסתורי.
אפשר לצייר דמות יפה – ועדיין לספר סיפור עמוק.
אפשר ללמוד את מסורת הציור הקלאסי – ובאותו זמן ליצור עולם אישי.

ווטרהאוס לקח את השפה של הציור האקדמי, את אהבתם של הפרה-רפאליטים לספרות ולמיתולוגיה, ואת הרגישות החדשה של סוף המאה ה-19 לאור ולטבע – וחיבר ביניהם לשפה ציורית שהיא יפה, דרמטית ומלאת מסתורין.

אולי משום כך, יותר ממאה שנים לאחר מותו, אנחנו עדיין עומדים מול ציוריו ומרגישים כאילו הסיפור טרם הסתיים.