הסיפור האמיתי מאחורי הקריקטורה הנקמנית של מיכלאנג’לו בקפלה הסיסטינית
כאשר מיכלאנג'לו השלים את ציור "יום הדין האחרון" על קיר המזבח בקפלה הסיסטינית (1541), פרצה סערה בוותיקן. הוויכוח לא היה על האיכות — אלא על העירום. בעיני חלק מהכמרים, האוסף העצום של גופים עירומים, בחלקם במצבי תנועה דרמטיים, נחשב בלתי צנוע ואף בלתי ראוי לבית תפילה.
במרכז המהומה עמד אדם אחד: הקרדינל ביז'ו (Biagio da Cesena)
היה זה בישוף טולדו, המשמש כמנהל הטקסים של האפיפיור פאולוס השלישי. ביז'ו נכנס לקפלה, בחן את הקיר העצום, וזעם. את מורת רוחו ניסח במשפט שהפך אגדי:
"הציור הזה מתאים יותר לבית מרזח או לבית בושת, לא לביתו של האפיפיור!"
הבוז שלו היה אישי ומעליב — במיוחד לאמן ששנים עבד על היצירה בבדידות ובמאמץ על-אנושי. אך מיכלאנג'לו, שהיה ידוע באופיו הלוהט, לא נשאר חייב.
הנקמה האמנותית הקרדינל הופך לדמות מן הגיהינום
במשך ימים אחדים אחרי הביקורת הנוקבת, עלתה במיכלאנג'לו מחשבה שנונה:
הוא יכלול את ביז'ו — מבלי לבקש רשות — בתוך ציור יום הדין עצמו.
וכך עשה:
מיכלאנג'לו צייר את הקרדינל כדמות מינוס מלך הגיהינום
על פי "הקומדיה האלוהית" של דנטה, מינוס ניצב בפתח הגיהינום ותפקידו להכריז על גורל הנשמות. מיכלאנג'לו צייר אותו:
עם אוזני חמור, כסמל לבערות
עם נחש גדול מלופף סביב גופו,
והנחש נושך אותו באיבר המין — נקמה אלגנטית ומדויקת על תלונתו לגבי "העירום הבלתי צנוע".
התוצאה הייתה כל כך ברורה עד שכל מי שנכנס לקפלה זיהה מיד את ביז'ו.
תגובת הקרדינל – והקבורה הרשמית של התלונה
הקרדינל ביז'ו זעם וניסה להתלונן ישירות לאפיפיור פאולוס השלישי, בטענה שהוצג בצורה משפילה. אבל האפיפיור, שכנראה נהנה מן התעוזה של מיכלאנג'לו, ענה לו תשובה שנכנסה לפנתאון ההומור האפיפיורי:
"לו הייתה תלונתך נוגעת לגן עדן – הייתי יכול לסייע.
אבל בענייני הגיהינום – אין בכוחי להתערב."
בכך sealed the deal – דמותו של ביז'ו נותרה עד היום מצוירת בגיהינום, לעיני כל המבקרים
משמעותו האמנותית והתרבותית של האירוע
הסיפור הזה חושף כמה שכבות עמוקות באמנות הרנסנס:
מיכלאנג'לו כמחוקק תרבותי – הוא עמד על זכותו האמנותית לבטא גוף אנושי ללא בושה, גם במרחבים קדושים.
המתח בין שיח דתי לבין שיח אסתטי – השאלה מהו יופי ומהו צניעות הייתה קרב אמיתי בתקופה שאחרי הרפורמציה.
הומור ונקמנות באמנות גבוהה – הקפלה הסיסטינית נתפסת כמבנה קדושה מוחלטת, אבל בתוכה יש גם רגעים קטנים של אנושיות, הומור, ואף נקמה אישית — עדות לאמן שהיה אנושי עד העצם.
