נחום גוטמן – הצייר שצבע את תל אביב בחלומות ילדות
נחום גוטמן (1898–1980) היה אחת הדמויות המרכזיות והאהובות ביותר בתולדות האמנות הישראלית. הוא נולד בעיר בֶּסָרָאבְּיָה (כיום במולדובה), ועלה לארץ ישראל בילדותו עם משפחתו. אביו, ש. בן-ציון (שמחה בן-צבי), היה סופר ועיתונאי – מה שהעניק לנחום סביבה תרבותית עשירה מילדותו.
גוטמן למד ציור ב"בית הספר לאמנות בצלאל" בירושלים, ובהמשך יצא ללמוד ולהתפתח באירופה, בעיקר בווינה וברלין. שם ספג את רוח המודרניזם, האקספרסיוניזם והאמנות האירופית המתחדשת של ראשית המאה ה־20. עם שובו לארץ ישראל הביא עמו שפה אמנותית רעננה ששילבה מודרניות מערבית עם אור, צבע ודימויים מקומיים.
גוטמן התאפיין בצבעוניות עזה, רווית אור ים־תיכוני, וביכולת יוצאת דופן לתאר את "הארץ החדשה" – חולות תל אביב, סמטאות יפו, ילדי העיר, וגם נופי המדבר והכפרים הערביים. הוא שילב ריאליזם פיוטי עם פשטות כמעט נאיבית, מה שיצר סגנון נגיש וחם. ציוריו לא ביקשו להאדיר את המציאות אלא לספר סיפור חזותי מלא חיים ושובבות.
מעבר להיותו צייר, גוטמן היה גם מאייר פורץ דרך. דורות של ילדים בארץ גדלו על איוריו לספרי ילדים קלאסיים כמו דודי שמחה של ע’ הלל, או ספריו שלו החתול במגפיים והרפתקאות חמור שור. איוריו שילבו קלילות, הומור ויכולת להפוך טקסטים למראות חיים. בכך בנה את הבסיס לאיור הילדים הישראלי המודרני.
נחום גוטמן נחשב ל"צייר של תל אביב". הוא הצליח לקלוט ולתעד את הרגעים הראשונים של העיר הקטנה על חולותיה, את חיי היומיום התמימים של ראשוני המתיישבים, ואת האווירה המיוחדת של יפו ותל אביב בשנות ה־20 וה־30. הוא היה לא רק מתעד אלא גם יוצר של דימוי תרבותי: ציוריו תרמו לגיבוש הזהות החזותית של "הארץ החדשה" ושל "העברית החדשה".
גוטמן זכה בפרס ישראל לאמנות (1978), ויצירתו נותרה אבן יסוד בתולדות האמנות המקומית – שילוב של ציור, איור וכתיבה ספרותית.
נחום גוטמן השאיר אחריו לא רק ציורים ואיורים, אלא עולם שלם של דימויים שהפכו לנוף ילדות משותף לכולנו. כשהוא מצייר חוף ים או סמטה קטנה, נדמה שהוא פותח בפנינו חלון אל ילדותה של תל אביב ואל שורשיה של התרבות הישראלית.
