הפוסט נכתב ברשותו ובאדיבותו הרבה של ד"ר אמיר גבע. שני חברים יצאו יחדיו לדרך חדשה : פבלו פיקאסו ( 1881-1973 ) וז׳ורז׳ בראק ( 1882-1963 ) הכירו זה את זה בתחילת שנת 1907 , בסיועו של חבר משותף – גיום אפולינר ( 1880-1918 ) , משורר ומחזאי – שסבר שהם יימצאו שפה משותפת . פיקאסו חש בשנת 1906 – תקוע ונטול כוון אמנותי שיכול לפרוץ דרך , ובראק – כבר לא מצא עניין בפוביזם – הסגנון האמנותי הפראי שבו נהגו האמנים לשפוך על גבי הקנבס המון צבע בשלל גוונים ולתאר אקטים של מחול או קרב – אותו הוביל הנרי מאטיס ( 1869-1940 ) . כל אחד משניהם חיפש כוון חדש והם מצאו אותו ביחד כאשר ביקרו בתערוכה מרתקת של מסיכות עץ שנפתחה בינואר 1907 במוזיאון האתנוגרפי ( אתנוגרפיה – ״ תיאור עמים ״ ) ששכן בארמון הטרוקדרו , בפריז . בתערוכה הוצגו עשרות מסיכות ופסלונים שנוצרו בידיהם של אנשי שבטי ה ״ דאן ״ ( DAN PEOPLE ) שאיכלסו את האזור ההררי של מערב אפריקה – בסמוך לגבול שבין חוף השנהב וליבריה של ימינו . צרפת השתלטה על האזור בשנת 1842 ומאז – חוף השנהב הפכה לטריטוריה תחת מנדט שלה . בתערוכה שנמשכה כמעט שנה שלמה ועוררה עניין רב , הוצגו דמויות עץ נוקשות ובעלות אופי סכמתי – המנותק כליל מהמסורת המערבית שמכתיבה מה יפה ומה נכון , כביכול . שני האמנים הרגישים – סברו מיד – כי הנה מצאו את כוון הדרך שהם כה חיפשו על מנת להתחדש ולחדש . עבור פיקאסו – התערוכה האתנוגרפית היוותה תצוגה משלימה לפלא שראה אך לפני מספר חודשים כאשר יצא ביחד עם בת זוגו דאז , פרנן אוליבייה ( 1881-1966 ) לגוזול , כפר ספרדי קטן , במרומי הפירנאים , שם התגלו מסיכות איבריות עתיקות במערות שבאזור . הפיסול האיברי הרשים אותו – האיברים העתיקים היו קבוצה של עמים ששכנו בחצי האי האיברי לפני פלישת הקלטים והרומאים לאזור – וככל שסחרו אז עם הקרתגים והיוונים – הם אימצו לעצמם תרבות משותפת והפכו בזכותה ל " עם ". ההתייחסות הראשונה לעם האיברי מופיעה כבר בכתבים יווניים עתיקים. כשפיקאסו התבונן בפיסול האפריקני של ה " דאן " , ה " גיו " וה " יאקובה " – אותם בני שבטים שאיכלסו את מערב אפריקה – הוא נדהם מהדימיון הרב שלהם לפיסול האיברי העתיק – ועד מהרה הבין כי הסוד המשותף לאמנים הקדומים הללו שכולם התייחסו אליהם באירופה כאל : " פרימיטיביים " הוא – שהם לא ניסו בכלל לתאר בפסלים ובמסיכות שלהם את מה שהם ראו – אלא את מה שהם הרגישו ביחס למה שהם ראו !! עבור פבלו פיקאסו – זה היה המפתח לשלב הפיסולי בקוביזם – הזרם הסגנוני שאיפיין את עבודתו בשנים : 1907 – 1909. הדמויות בסגנון הפיסולי של הקוביזם ( שם שפיקאסו שנא ולא קיבל מעולם !! ) בנויות מצורות גאומטריות וזויתיות , שנפחן מודגש בעזות בזכות תעתועי אור וצל. פיקאסו פיתח באופן ניסיוני את הסגנון החדש שלו בציור : " העלמות מאביניון " ( המופיע ראשון בסדר הציורים שלפנינו ) ואילו חברו , ז'ורז' בראק – החווה החזיק אחריו ויצר דוגמית נהדרת של הסגנון החדש הזה בציורו : " LE GRAND NU " ( " העירום בגדול " ) . המופיע שני בסדר הציורים שלפנינו . בהמשך מוצגות דוגמאות שמלמדות כיצד " תירגם " פיקאסו מסיכה כזו או אחרת – לציור שלו בסגנון " קוביזם פיסולי ". וכן – מקבץ אחד של מסיכות שנוצרו בידיהם של אמני שבט ה " דאן " בחוף השנהב . למותר לציין כי שני האמנים גם יחד נוכחו עד מהרה לדעת כי : " לא קלה היא לא קלה דרכנו " ! הסגנון הפיסולי של ציורי שלב 1 בקוביזם – התקבל בבוז על ידי מרביתם של מבקרי האמנות בפריז . וכמובן שהם חשו מיד בכשל המסחרי של ציוריהם המשונים . את בראק , אגב , עניין במיוחד לנסות ולפתח – במקביל לשבירת הצורה – שבה עסק פיקאסו , גם את התאוריה של דחיית תאוריית הפרספקטיבה הקוית שהחל בה פול סזאן ( 1839-1906 ) שהאמין כי שימוש בחכמה בצבע – יצור פרספקטיבה בדרך חדשנית – שונה לחלוטין מזו שפיתח ברונלסקי בימי הרינסאנס – והוא ניסה לעשות כן על ידי שימוש בצבעים נטורליסטיים , ותוך כדי צימצום פני הדמויות לצורות גיאומטריות בסיסיות המזכירות מסיכות אפריקניות . מבחינת מסחרית – פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק – נכשלו לחלוטין . מי שנכשל יותר בגדול הוא ללא ספק – פבלו פיקאסו !! מי היה מאמין – הדוגמית הגדולה שלו נדחתה בבוז שאף אחד לפניו לא ספג . את הציור האייקוני – ה " עלמות מאביניון " שיצר פבלו פיקאסו בשנת 1907 – ציור שמן ענקי שגודלו: 243 על 234 ס"מ , המציג 5 זונות , מעוותות צורה ( אגב, 2 מבין המודליסטיות שבמרכז הציור היו : בת זוגו של פיקאסו, פרנן אוליבייה – ו ז'רמיין – שהיתה אהבתו הנכזבת של חברו הקרוב קרלוס קאסאגמאס , שהתאבד בשל העובדה שהיא דחתה אותו ) – הוא לא הצליח למכור !! פיקאסו סיים לצייר את העלמות מאביניון באוקטובר 1907 ומאז היה הציור מונח בסטודיו שלו כאבן שאין לה הופכין במשך 9 שנים ! הציור הוצג לראשונה בסלון הקיץ הפריזאי של שנת 1916 שאירגן סוחר האמנות אנדרה סלומון – וגם שם הוא לא נמכר . לאחר התערוכה נותר בד ה " עלמות מאביניון " מאוכסן שוב בסטודיו של פיקאסו כשהוא מנותק ממסגרת המתיחה ומגולגל בפינת הסטודיו במשך 8 שנים נוספות . רק בשנת 1924 – שיכנעו שניים מחבריו הקרובים של פיקאסו , את המעצב המפורסם , ז'אק דוקט , לרכוש את הציור – אך הוא לא הסכים לשלם תמורתו יותר מאשר : 25,000 פרנקים צרפתיים. סכום זעום לעומת ציפיותיו של האמן המאוכזב . פיקאסו נפרד מהציור " פורץ הדרך " שלו בצער רב . מעזבונו של המעצב ז'אק דוקט התגלגל הציור בשנת 1937 לגלריה : " זליגמן ושות' " – בניו יורק , ובה התמקח אלפרד באאר , האוצר בעל חוש הריח הגאוני , של ה MOMA – עם זליגמן – ורק כעבור שנתיים – ב 1939- רכש את העלמות מאביניון מהגלריה תמורת – 24,000 דולר בלבד !!! מאז תלוי הציור " העלמות מאביניון " ב MOMA של ניו יורק וכשאין קורונה – חולפים על פניו אלפי אורחים מדי יום ומביטים בו בהשתאות ובהערצה . שוויו של הציור " העלמות מאביניון " נאמד כיום בכ 300 מיליון דולר – אך יש להניח כי ה MOMA לא יוותר עליו לעולם ובשום מחיר . גם הציור LARGE NUDE של ז'ורז' בראק , שנחשב לציור הטוב והחשוב ביותר שלו שנוצר בשנת 1908 בסגנון הקוביזם הפיסולי – עבר היסטוריה מאכזבת דומה . לא נמצאו לו קונים ! הציור בצבעי שמן על בד, שגודלו : 140 על 100 ס"מ – נרכש לבסוף על ידי ה " מוזיאון נאסיונל דה ארט מודרן " שבסנטר ז'ורז' פומפידו , ואף הוא זוכה כיום להערכה ולכבוד רב .
